את שמו של בנדה – דוד בן דוד – אני מכירה מילדות, אבל כילדה הייתי מודעת לפרטים בודדים אודותיו. ידעתי שהיה צנחן, כי בימי העצמאות הלכתי לראות את מפגני הצניחה מול חופי תל אביב, שהוא ואבי השתתפו בהם. ידעתי שהיה לוחם ושאיבד רגל בקרב. את העובדה האחרונה הזו הכרתי בשל אנקדוטה קומית-טרגית שנקשרה בשמו – באחת הצניחות מעל הים, הרגל התותבת ניתקה ממקומה וצנחה בנפרד ממנו, ארוע שהשעשוע והחרדה שימשו בו יחדיו בעיני הילדה וקיבעו אותו בזכרוני. מכל מקום, כשראיתי שנכתב אודותיו ספר ("תגלית" שהתגלגלה אלי בעיכוב של עשרים ושלוש שנים), בחרתי לקרוא אותו ולו רק מטעמים נוסטלגיים.
מצאתי סיפור חיים קשה ומרתק. שום דבר בילדותו לא הצביע על מסלול שיוביל אל הפיקוד על בית הספר לצניחה ואל שורה של תפקידים בכירים ומרתקים. בנדה – שם שסברתי שהוא כינוי שניתן לו בצבא, אבל מסתבר שבחר בו לעצמו כבר כילד שנלחם על מקומו – נולד ב-1938 בשכונת מצוקה יפואית, וגדל בשנותיו הראשונות בבית ששלט בו סב דומיננטי. כיצד קרה שנותר ללא הוריו כשהיה כבן שלוש? שנים אחר כך שמע שתי גרסאות מצד שתי המשפחות, אבל כך או כך – אביו התגייס לצבא הבריטי, ואמו עברה לגור עם בן זוג ערבי. הילד נשלח על ידי סבו לבית יתומים, שבו סבל מאלימות. בגיל שמונה ברח משם סופית, והתקיים מעבודות מזדמנות כילד רחוב בתל אביב. גורלו השתנה עם קום המדינה, כשילדי הרחוב נאספו אל מוסד לעבריינים צעירים. במוסד נמצאו לו לראשונה שני אנשים – מנהל ומורה – שהאמינו בו, שדאגו לרווחתו ולהשכלתו, וכשהגיע זמנו להשתחרר סידרו לו מקום בקיבוץ. גם פה נמצא לו אדם שלקח אותו תחת חסותו. לפעמים כל מה שנדרש הוא נחישות ומלאך שומר, כמו שלושה אלה, כדי לנטוע בטחון ולהפיג את בדידות מאבק ההישרדות.
בגיל שש-עשרה התגייס, והצליח להגשים חלום ולהגיע לצנחנים. מכאן ואילך פילס את דרכו אל הקצונה, אל הפיקוד, אל תפקידים בכירים בשירות הבטחון, ואל עסקי אבטחה חובקי עולם.
סיפור הצלחה, סיפור מעורר השראה של היחלצות מנקודת פתיחה נחותה אל הישגים. אבל פצע הנטישה של הילד נותר פתוח. ב-1974, שנים אחרי שנאמר לו שאמו מתה, נודע לו שהיא חיה בירדן, נשואה ואם לילדים, ושהיא ניסתה ליצור קשר עם המשפחה ביפו. כמושל יריחו וגשרי הירדן באותה תקופה, הוא ארגן לה הזמנה לבקר בארץ, ובסצנה המזכירה את פגישת יוסף עם אחיו תחקר אותה עד לרגע שהתוודה כי הוא בנה. עשרים שנה עברו עד שהזדמן להם להפגש שוב, הפעם בירדן. יגאל סרנה תיאר את המפגשים, וגם את קורות חייו של בנדה, במאמר הזה.
הספר כתוב ברובו בגוף ראשון, למעט פרק אחד הסוקר את הקריירה הצבאית של בנדה, ולמעט פרק הסיום שמתאר את תחושותיה של עלמה פוקס-בראונר כלפי האיש שעליו כתבה (מאוחר יותר השניים נישאו זה לזה).
אין טעם להתייחס לחולשות ספרותיות שמצויות בספר. המציאות עוצמתית דיה, והסיפור ראוי להקרא.
Benda – Alma Fuchsbrauner
משרד הביטחון – ההוצאה לאור
2003
תרגום מאנגלית: עמוס כרמל