תגית: מתח

עד המדינה שי סימן טוב נרצח רגע לפני שעמד להעיד במשפטם של ראשי ארגון פשע. נדמה ששי, שהתמחה בשיטות להלבנת הון, נטש את הפשע לטובת שותפות בניהול מפעל לציוד ארועים, אבל כשרב פקד שולי ברזני מתחיל לחקור את הרצח הוא מגלה שהדברים אינם כפי שהם נראים. שי המשיך בנכליו עבור אדונים אחרים, ועל הדרך הצליח להשניא עצמו על שותפיו ועל עובדיו. נדמה שלכל אחד סביבו יש סיבה טובה לרצות במותו. כלי הנשק, קוצץ חוטים מן הסוג שמשתמשים בו במפעל, מעיד לכאורה על רוצח מבפנים. מעמדו כעד מדינה מסמן את האנשים שנגדם עמד להעיד כרוצחים פוטנציאלים. שני ארגוני פשע נוספים שבוחשים בקלחת גם הם מועמדים לתפקיד החשוד המיידי.

האם הגיע לשי למות? נדמה שיש תמימות דעים בנושא, אבל שולי ברזני וצוותו יוצאים בכל מקרה לצוד את הרוצח. זהו תפקידם. קשה למצוא קצה חוט מהימן בתוך סבך המועמדים והחשדות, פשע נוסף משתלב בחקירה, הם טועים בראיית מנהרה שגורמת להם להתמקד באדם הלא נכון, חשודים טבעיים נמחקים מן הרשימה ואחרים נוספים אליה, עד שמידע שמגיע כמעט באופן אגבי מצביע על הפיצוח (שניחשתי עוד לפני החוקרים, ונהניתי לגלות שצדקתי). ומכיוון ששוטרים הם גם בני אדם, הם מתמודדים לא רק עם אתגרי החקירה אלא גם עם בעיות אישיות ועם שדים פנימיים.

דבר אחד התמיה אותי. הספר מתרחש בימים אלה ממש. המלחמה מוזכרת בו, אבל רק בשולי השוליים, ובעיקר בשל השפעתה על עסקי המפעל. יש משהו לא טבעי בהתעלמות מנוכחותה הכל כך דומיננטית בחיי כולנו. פרט לכך, מיכל לוי-שלו כתבה ספר קצבי, מפותל, אמין למרבה הצער, ושילבה במינון מוצלח בין סיפור החקירה לסיפוריהם של החוקרים, בעיקר זה של שולי. זהו הספר השלישי בסדרת ספרי שולי ברזני, והארועים שארעו בשני הספרים הקודמים נוכחים כאן. מכיוון שלא קראתי אותם, אני יכולה להעיד שאפשר לקרוא את הספר הזה ללא רקע מוקדם. אני מניחה שיש יתרון לרצף, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, והשפעות ארועי העבר מוסברות.

איור העטיפה המושך את העין אף הוא יצירתה של הסופרת.

בהחלט טוב לסוגו.

כנרת זמורה

2024

הנשיא האמריקאי שהובס בבחירות יושב לדון עם יועצו הקרוב בחנינות שהוא עתיד להעניק, על פי המסורת, ביומו האחרון בתפקיד. בסצנה, שנדמה כאילו היא לקוחה מן הסדרה Veep, כולל שחיתות והעדר מוחלט של יכולת ביצועית, ניתנת חנינה, שעתידה לעורר מחאה, לברוקר ג'ואל בקמן. שש שנים קודם לכן נידון הברוקר – כאן במובן של לוביסט – לעשרים שנות מאסר בשל עבירות צווארון לבן. כעת מבקש ראש ה-CIA לשחרר אותו, לשגר אותו אל מחוץ לארצות הברית, ולשבת בצד ולהמתין בסבלנות לראות מי יהרוג אותו.

כמה שנים קודם לכן גילו שלושה פקיסטנים צעירים קבוצת לווינים בלתי מוכרת, בעלת יכולות טכנולוגיות מרשימות. הם הצליחו לא רק לפרוץ את תוכנת ההפעלה של הלווינים, אלא גם לכתוב תוכנה טובה יותר, ולחסום בפני הבעלים הלא ידועים את הגישה אל הלווינים הללו. כעת עמדו לרשותם אמצעי ריגול יחודיים, והם ביקשו להציע אותם למכירה. מי שתיווך עבורם היה בקמן, אבל אחרי שהפקיסטנים נרצחו ושותפו של בקמן נמצא ירוי על קבר אחיו, בקמן העדיף לרקום עסקת טיעון מהירה בגין העבירות בהן הואשם, ונמלט אל הבטחון שבמאסר מבודד בכלא. איש אינו יודע היכן מצויה התוכנה כעת, אך ברור שלא נמכרה לאף גורם. הישראלים רצו בה, אבל הסעודים הציעו יותר כסף. האמריקאים התעניינו, אבל היו נבוכים להודות שלא ידעו דבר על הלווינים הללו. הרוסים נראו אדישים. הסינים, שנחשדו כמי ששיגרו אותם, שמרו על עמימות. ראש ה-CIA מאמין שהסודות ייחשפו אם יציב את בקמן כפתיון.

וכך בקמן נשלח לאיטליה, ומבלה את ימיו בחסות שומריו, שאינם חושפים את תפקידם, ועתידים, כך הם אומרים, להשגיח עליו עד שישלים תקופת הכשרה שתהפוך אותו לאיטלקי. איש אינו מאמין שיש לבקמן סיכוי כלשהו לשרוד. לאיש עצמו יש, כמובן, תכניות אחרות. כשהוא חושד שמניעיהם של שומריו אינם טהורים, הוא נאלץ להתחיל לדאוג לעצמו ולתחבל תחבולות, כפי שעשה בימיו הטובים כברוקר המוביל בוושינגטון.

גרישם כתב, כרגיל, עלילה קצבית, עתירת פרטים, עם קמצוץ של הומור פה וקמצוץ של רומנטיקה שם. נראה שהוא מחבב את גיבורו הנוכל, בעיקר כניגוד לפוליטיקה שברקע. בהשוואה לספריו האחרים, הספר הזה קצת קלוש ואינו תפור כהלכה, והמהלכים המניעים את העלילה אינם תמיד מבוררים כראוי. אבל יש בו מתח נעים, ודרמה במידה, וטיולים מהנים ומעשירים בבולוניה, והקריאה בו זורמת ומהנה למדי.

The Broker – John Grisham

מודן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שלומית הנדלסמן

ויקטוריה שהואשמה ברצח הגיעה ב-11 בספטמבר 2001 אל משרדו של עורך הדין שלה במגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי. בעוד הוא מתאר באוזניה את התהליך המשפטי, ומפציר בה לגייס כסף לשחרור בערבות, ארעה ההתנגשות של המטוס בבנין. עורך הדין הצליח לפלס דרך במורד המדרגות ולהנצל. הלקוחה שלו נעלמה. עשרים שנים אחר-כך, בהליך מדעי מורכב, מצליחים לחלץ ד.נ.א מרסיס מגופה, ולהכריז עליה סופית כהרוגה.

אייברי, מגישת תכנית טלויזיה פופולרית, מתכננת פרק לציון יום השנה לאסון, ומגיעה לניו-יורק ללמוד על הזיהוי המאוחר. הגילוי שמדובר באשה עם סיפור מעניין מגלגל את אייברי לחקירה נמרצת. מסייע לה מי שהיה החוקר המופקד על איסוף הראיות אחרי הרצח, שפרש בינתים ונקרא לשוב כדי לעבוד עם אייברי.

לכולם יש מניעים נסתרים, סודות, אינטרסים מתנגשים. בריתות נוצרות ומופרות, נאמנויות מתחלפות, אהבה בלתי צפויה משגשגת, ותעלומות ישנות נחפרות לעומק ומפוענחות, או שלא.

"כעבור עשרים שנה" הוא ספר שבלוני למדי, וסובל מנטיה מעיקה של הסופר לחזור על עצמו ולהאכיל את הקורא בכפית. מרבית התגליות צפויות, ואולי לכן בעמודים האחרונים צצה לה תפנית, בלתי משכנעת לדעתי, אם כי יש בה שנינות אירונית. לא קראתי את ספריו הקודמים של צ'רלי דונלי שתורגמו, אך ראיתי שזכו לביקורות חיוביות. מתיאורם של הספרים ההם אני מניחה שמי שאהב אותם יאהב גם את זה. אני לא התרשמתי ממנו.

Twenty Years Later – Charlie Donlea

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

את עלילותיו של ד"'ר ג'קיל, או בפניו האחרים מר הייד, אין צורך להציג. הדוקטור, אדם מכובד ומקובל על הבריות, הפך ביוזמתו, מתוך סקרנות מדעית, למר הייד, טיפוס אפלולי שכולו רוע, אדם שעצם מראהו מעורר דחיה, תיעוב ופחד. הניסוי יצא מכלל שליטה, וסופו שד"ר ג'קיל התפוגג בעודו אדיש לגורל המצפה למר הייד.

ליצירה הוענקו במהלך השנים פרשנויות רבות, חלקן מעט מאולצות לדעתי. בתיה גור שתרגמה, התיחסה באחרית דבר לפרשנות שעליה חשבתי תוך כדי קריאה, הכוח המשחית של רמיסת יצרים והמחיר הנורא על הדחקת רגשות. כבר בפתיחת הספר, בתיאור דמותו של מר אטרסון, נכתב כי הוא מדכא את נטיותיו להנאה, חי על פי קודים מחמירים של מה שיאה. אבל לעומת מר אטרסון, שמצליח לחיות בשלום עם הדיכוי, ד"ר ג'קיל נאבק. הוא מסתיר את הצד הקליל שבו, כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים של החברה שבה הוא חי ושאינה מעודדת קלילות, וההסתרה גובה מחיר. הוא מרגיש, כהגדרתו, שהוא נושא "קלסתר פגום וחצוי", וחש כי רוחשות בתוכו דמויות נוספות. "האדם באמת אינו ישות אחת, אלא הוא באמת שתים […] ואסתכן בניחוש שבסופו של דבר ייודע כי האדם אינו אלא קהילה של תושבים שונים זה מזה, לא מתאימים זה לזה ולא תלויים זה בזה".

כדי לתת ביטוי לרע ולטוב שבו, ולהשתחרר מן הכפילות המייסרת, הוא נוטל מרקחת שהכין בעצמו. מר הייד מגיח, התגלמות הרוע, אבל למגינת לבו של ד"ר ג'קיל הוא מגלה כי לא הצליח לשחרר במקביל אישות שכולה טוב. ד"ר ג'קיל, או חציו המשוחרר ממר הייד, נותר פגום כשהיה, "תרכובת לא הרמונית שכבר נואשתי מלתקנה ולשפרה". הוא מנסה לבחור להשאר בדמותו המקורית המסוכסכת, אך אינו מצליח לדבוק בבחירה. וכשצד אחד מסוכסך והצד השני שלם עם עצמו, די ברור מי יגבר.

אילו רק ניתן היה לד"ר ג'קיל להביא לידי ביטוי בגלוי את ההיבטים הפחות נשואי הפנים שלו, מבלי להתקל בשיפוט מחמיר ומדכא, של אחרים ולמעשה גם של עצמו היצוק בתבנית החברה, יסוריו היו נמנעים, ומר הייד הרצחני לא היה זוכה לחיים משל עצמו.

למרות שהעלילה מוכרת, קראתי את הספר בענין ובסקרנות, ונהניתי לגלות בו פנים שלא נתתי לבי אליהם בקריאה ראשונה לפני שנים. תרגומה של בתיה גור נאה בעיני (הספר תורגם לעברית מספר פעמים), וכדאי לא לוותר על אחרית הדבר המעניינת שכתבה.

The Strange Case of Dr. Jekyll and Mr. Hyde – Robert Louis Stevenson

עם עובד

1996 (1886)

תרגום מאנגלית: בתיה גור

קרוליין קרייל הורשעה ברצח בעלה אמיאס, ונשלחה למאסר עולם. שנה אחרי המשפט, על ערש דווי, שלחה מכתב לבתה הפעוטה קרלה, שנשלחה לגדול אצל קרובי משפחה מעבר לים, ובו הצהירה על חפותה. חלפו חמש-עשרה שנים נוספות לפני שהמכתב נמסר לבת כשהגיעה לבגרות. לקרלה יש זכרון מעורפל בלבד מילדותה, אך היא משוכנעת שאמה היתה אשה ישרה, ואין לה ספק שלא היתה משקרת לפני מותה. כדי להפוך את תחושותיה לעובדות היא מגייסת את הרקול פוארו. הנטיה שלו לא להיות מושפע מראיות פיזיות אלא להפעיל תהליכי חשיבה והגיון נראית לה מתאימה במיוחד לחקירת תעלומה מן העבר, שכל סימניה נמחו ורק זכרונותיהם של בני האדם נותרו לספר את הסיפור.

פוארו מתחיל את התחקיר בשיחות עם התובע, עם פרקליט ההגנה ועם השוטר החוקר, אבל את עיקר תשומת לבו מושכים חמישה אנשים ששהו בבית הזוג קרייל בעת הרצח. פיליפ, חברו הטוב ביותר של אמיאס, איש כספים יהיר; מרדית', אחיו של פיליפ, בוטניקאי ורוקח שקט ומסוגר; אלזה, פילגשו של אמיאס, ששימשה גם דוגמנית למה שהיה בעיניו הציור הטוב ביותר שלו; אנג'לה, אחותה למחצה של קרוליין, שחיתה בביתם של בני הזוג; ומיס ויליאמס, האומנת של אנג'לה, וגם של קרלה הקטנה, אשה ויקטוריאנית בעלת ערכים שמרניים ודעות מוצקות.

כיצד חוקרים תעלומה מן העבר, המסתמכת על זכרונות קטועים של עדים לא בהכרח מהימנים? שהרי אם קרוליין אכן חפה מפשע, אחד מן החמישה הוא הרוצח, ולכן הוא משקר, וזכרונותיהם של כל האחרים התעמעמו עם השנים או שהתקבעו על הדעה המשותפת לכולם, למעט אנג'לה, שקרוליין הורשעה בצדק. פוארו אינו מבקש את העובדות העיקריות, אלא דווקא את השוליות, את מה שאולי הדחיקו, או שחשבו בזמנו שאינו רלוונטי. כדי לגרום להם לשתף פעולה, הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהם, לפעמים הוא זר פותה, לפעמים ישר כסרגל, לפעמים בודה סיפור רקע, לפעמים מחניף. עם כל אחד מהחמישה הוא מנהל שיחה, ולאחריה מבקש שיעלו על הכתב את זכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בסופו של דבר, כיאה וכיאות, הוא מכנס אותם יחדיו ומציג את מסקנותיו.

והמסקנות? בדיוק מה שחשבתי בערך ממחצית הספר, ולרגע הייתי מאוכזבת שהפתרון היה לי כל-כך קל. אבל אפשר לסמוך על פוארו, כלומר על אגתה כריסטי, שיבינו שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה, יציגו מסקנות מוטעות במתכוון, ויעשו ממש ברגע האחרון את הקפיצה המחשבתית הנדרשת אל פיצוח הגיוני הרבה יותר.

כרגיל אצל אגתה כריסטי, הקסם הוא ביכולת שלה לספר סיפור, להציג דמויות מלאות חיים, לשלב הומור מעודן, וכמובן להפעיל שכל ישר. מיכל אלפון ממשיכה במלאכת התרגום המוצלחת של הסדרה, ודורית שרפשטיין איירה בחן את הכריכה.

נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Five Little Pigs – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

המשורר ויקטור גורדון (דמות בדויה) נמנה עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שעזרתו לברית-המועצות בתקופת מלחמת העולם השניה לא עמדה לזכותו כשסטלין החליט לחסלו. ויקטור נלקח למרתפי לוביאנקה, ונשלח אל גולאג, שבו לא היה לו סיכוי לשרוד. לאשתו המשוררת טוניה הוצעה עסקה אכזרית. בוריס מורוזוב, איש הק.ג.ב שהתאהב בה, איפשר לה לחמוק מן הגורל שציפה לויקטור אם תסכים להתגרש מבעלה ולהנשא לו. אם היתה דוחה את ההצעה, היתה חורצת בכך את גורל תינוקם אלכס, שהיה נמסר, אם היה שורד, לבית יתומים סובייטי. היא נישאה לבוריס, וילדה בן נוסף, דמיטרי. אלא שבברית-המועצות של סטלין איש לא היה בטוח. כשהיה אלכס בן שלוש ודמיטרי בן שנתיים, הוצאה טוניה להורג. על קיר תאה הספיקה לחרוט הודעה לבוריס, ובה ביקשה שיציל את שני הילדים, והביעה את בטחונה שאחותה נינה, שהתגוררה בארצות-הברית, תסכים לקבל את אלכס. בוריס הספיק לשלוח ילד אחד אל נינה ואת השני לבית יתומים לילדיהם של גיבורים סובייטיים, בטרם הועמד אף הוא בפני כיתת יורים.

עלילת "האחים" עוקבת אחר גורלם של שני הילדים שהופרדו אל עולמות שונים לחלוטין. אלכס חי בניו-יורק אצל נינה, שהיתה קומוניסטית אדוקה ומעולם לא התערתה באמת במקומה החדש. הוא נאבק על מקומו בחברה האמריקאית בתקופה שבה כל מה שהריח מקומוניזם היה מפחיד ושנוא. בהדרגה גיבש לעצמו דעות משלו, ואף נקלע לעימותים עם דודתו, שסירבה להתפכח גם כשהעובדות טפחו על פניה. הוא רכש חברים, נהנה מחיים נוחים, מצא אהבה, ובמימונה של נינה המשיך בלימודים גבוהים. את דמיטרי זכר בקושי, ורק כשגילה במקרה שהוריו הוצאו להורג כבוגדים, ולא נהרגו בתאונה כפי שסיפרה לו נינה, ניסה לאתר את האח הנעלם. הוא לא קיבל תגובה.

דמיטרי מצא את עצמו בגיהינום. בית היתומים היה מקום מושחת, והילדים סבלו מרעב ומקור. כדי לשרוד הם נאלצו לגנוב, לרמות, לנקוט באלימות. הוא הפך קשוח, קר לב, נחוש לא לתת לנסיבות לרמוס אותו. כשגילה שאביו הוצא להורג רק משום שהיה נשוי ליהודיה, או כך ספרו לו, התעוררה בו שנאה כלפי היהודים כולם. היתה רק דרך אחת שבה יכול היה ללכת, דרכו של אביו אל הק.ג.ב.

לא אוסיף פרטים על העלילה. מיכאל בר-זהר רקם סיפור מותח, שמשלב יחדיו במיומנות רבה את הסיפורים האישיים של האחים עם עלילות ביון מורכבות הכרוכות בארועים אמיתיים. בין האישים והארועים בספר אזכיר את הרצח ביער קאטין, פרשת הזוג רוזנברג, משבר הטילים בקובה, ריינהרד גהלן, הפלישה לאפגניסטן, ארגון פמיאט, ועוד. עולם הביון, שלדעתי בר-זהר הוא מטובי כותביו, הוא מבוך אינסופי שמתנהל בו משחק מוחות אכזרי, וגיבוריו הם בו זמנית מפעילים ובובות על חוט.

מדי פעם אני חוזרת אחרי שנים אל ספרים שאהבתי, סקרנית לגלות אם עדיין אעריך אותם. פעם אחת בלבד קראתי ספר בשנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. מה שנחשף עמודים ספורים לפני סיום הספר שומט לסת, ומאיר באור חדש את כל מה שהתרחש קודם לכן. אין כמעט מנוס מלשוב ולקרוא אותו עם המידע הזה, ולתהות יחד עם שני האחים על הגורל ועל האופן בו מתעצבים בני האדם, אופיים ודרכם. זו היתה, אם כן, קריאה שלישית אחרי שנים רבות, והספר עדיין מרתק.

מומלץ מאוד.

הוצאת מגל

1994

אבישג פישמן וגל וייס, שניהם לוחמי מוסד, מועמדים לקידום לאותו התפקיד, שניהם מתמודדים עם נסיבות אישיות שעלולות לחבל בקידום המיוחל, ושניהם, כך נראה, סולדים הדדית זה מזה. וייס מתנהל כמאצ'ואיסט שוביניסט בוטה; פישמן נאבקת על הכרה בערכה, למרות שהיא מוּנעת רוב הזמן על ידי הדחף לרַצות. את כל מה שעומד ביניהם הם נדרשים להניח בצד, אם יוכלו, כשהם מצוותים יחדיו למבצע סיכול פיגוע טרור במוסדות יהודיים וישראלים ברומא.

עד כאן התיאור אולי נשמע כמו עוד אחד מאותם סיפורים רומנטיים על שונאים שעתידים להפוך לאוהבים ולשייט מחובקים אל עבר השקיעה, אבל אין שום קשר בין השבלונה הזו לבין עלילת הספר. נועה שלו מובילה את גיבוריה אל גרסה משוחררת יותר של עצמם, כשהמסע האישי של כל אחד מהם לחוד מאפשר להם להציץ אל מתחת למעטה של מי שנכפה עליהם כשותף.

אבישג מגיעה ממשפחה שחוותה שכול. כשהיתה בת שלוש-עשרה נהרג אחיה שחר בן העשרים בעת שירותו הצבאי. השבר הותיר אותה במידה רבה ללא תמיכה הורית, ומי שתפס את מקום המבוגרים בחייה היה עידו פינטו, חברו של שחר, ששנים אחר-כך גייס אותה למוסד. אבישג נשואה לנמרוד, והיחסים ביניהם, שתחילה היו שוויוניים, הפכו עם הזמן בלתי מאוזנים. "אני חושבת שזו בעיה כשיש צד שתמיד מתנצל וצד שתמיד בסדר ותמיד צודק", מהרהרת אבישג, כשהיא נתקלת שוב בפסקנותו של נמרוד, והיא תוהה מדוע אינה יכולה להפסיק להזהר לידו, להפסיק לפחד לומר מה היא באמת רוצה ומרגישה. נמרוד ממורמר בשל עבודתה התובענית של אבישג, וההתנגשות של דרישות התפקיד עם מאמציהם להכנס להריון מעצימה את העימותים ביניהם.

וייס, שגדל עם אב מסרס ועם תהיות על מהותו שלו, למד מגיל צעיר להסתיר את עצמו מפני כולם. "לפעמים הוא נבהל מתחושת הדליפה, מהתחושה שהוא לא מהודק מספיק, לא אטום מספיק, שבורח לו משהו שהוא היה רוצה לכלוא בתוכו". רוב חייו הצליח להתנהל בדיוק על פי התדמית שיצר לעצמו, אבל כשהתרחש ארוע שהוא חרד עד מאוד להסתיר (ומחשש קלקלנים לא אחשוף), הוא נקלע לבעיה של ממש. בדיקת הפוליגרף התקופתית עולה על עצם קיומו של הסוד, והוא צריך לבחור אם להתוודות ולהסתכן בתגובות שאולי יפגעו בו, או לשמור על הסוד ולסכן את הקידום אם לא יצליח בבדיקות הפוליגרף הבאות.

הספר מציג דמויות אנושיות מאוד. הקורא אולי רוצה לטלטל אותן, בעיקר את אבישג, כדי שיקבלו כאן ועכשו החלטות נבונות, אבל הן מתלבטות, טועות, צועדות שני צעדים קדימה ואחד אחורה, כמו בחיים. אין פתרונות פלא, אין נכון מוחלט ושגוי מוחלט, אבל יש אפשרויות בחירה. "אני חיה בתרבות שמקדשת את חופש הבחירה כאילו זה דבר טוב", חושבת אבישג. "מה טוב בזה? הרי בכל בחירה יש ויתור". אבל גם אי-בחירה היא ויתור, ולהיסחפות ללא בחירה יש מחיר כבד, והשניים יגששו דרכם אל האפשרויות שנראות הטובות מביניהן, ויקוו לטוב.

"את עוד תתחרטי על זה" כתוב חכם, מאזן יפה בין מתח מבצעי דינמי להתחבטות אישית מהורהרת, מעורר מחשבה והזדהות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991

כשהסופר לואיס קרול הלך לעולמו ב-1898 הוא הותיר אחריו יומנים בשלוש-עשרה מחברות שכתב במהלך יותר מארבעים שנים מחייו. ארבע מן המחברות נעלמו עם השנים, ושבעה דפים נתלשו מן המחברות שנותרו. התיאוריה המקובלת ביותר תולה את האשם בבני משפחתו של קרול, ובעיקר בשתיים מאחייניותיו, שהחליטו להפעיל צנזורה, כנראה כדי לשמור על שמו הטוב של האיש ושל המשפחה.

גיירמו מרטינס ממקם את עלילת ספרו באוקספורד בשנות התשעים של המאה העשרים. אחוות לואיס קרול מתכננת להוציא לאור מהדורה מוערת של היומנים (ולא לפרסם אותם לראשונה, כפי שנכתב בטקסט עתיר השגיאות שעל הכריכה). תגלית פורצת דרך של חוקרת צעירה עלולה לעכב את הפרסום. בביתו של קרול שהפך למוזיאון היא מתעמקת בקטלוג שאיש לפניה לא טרח להתעמק בו, ומוצאת שמישהו, כנראה אחת האחייניות, כתב סיכום מתומצת של דף שנתלש מן היומנים והועלם. עד שלא יובטח לה כי תזכה במלוא הקרדיט על התגלית, ללא שותפים, היא מסרבת לחשוף מה נכתב בפתק שבידה. היא מוכנה לחשוף רק את המלים הראשונות לטובת בדיקת כתב היד, ומהן עולה כי מדובר במשהו שקרול שמע מגברת לידל, אמה של אליס, שעבורה נוצרו ספריו המפורסמים של הסופר.

כפי שעולה משמו של הספר, במהרה יאבדו אנשים את חייהם באופנים שכמו לקוחים מתוך היצירה. בכל מקרה של התנקשות, שמסתיים בפגיעה או במוות, צצה תמונה חושפנית של ילדה שצילם קרול. האם מישהו מבקש לעכב את פרסום היומנים באמצעות העלאה מחודשת של חשדות בדבר פדופיליה? האם יש קשר בין הפתק שמצאה החוקרת לאיום המרחף מעל ראשי חברי האחווה?

פרופסור סלדום, מתמטיקאי ולוגיקן וחבר באחווה, יחד עם המתמטיקאי הצעיר המספר את העלילה, משלבים כוחות ומוחות כדי לפתור את המסתורין של הפתק ואת שרשרת הפשעים.

יש להודות שהפיצוח בסיום הגיוני רק למחצה בעיני. בהתעלם מן החולשה הזו, כך אני אוהבת ספרי מתח: עשירים בידע, מלווים בדיונים אינטליגנטיים, מעוררי מחשבה, מגישים סיפור בנוי היטב, ולא פחות חשוב – כשהם מבוססי מציאות הם עושים הבחנה באחרית דבר בין עובדות ובדיה.

בגלל הצילומים המטרידים, ובגלל הדיון המתמשך שלעולם לא ייושב באשר לתוכן החסר, מוקדשות כמה שיחות לאישיותו של קרול בהקשר ליחסו לילדות. לואיס קרול צילם במהלך חייו כאלפיים חמש מאות תמונות. חלק קטן מוקדש לצילומי ילדים, בעיקר ילדות, בודדות מתוכן בעירום. הצילומים נעשו כמעט תמיד בנוכחות ההורים שקיבלו את כל ההעתקים ולא הביעו אי-נוחות. רק בשנות החמישים של המאה העשרים החלו להשמע השערות על ענין לא תמים של קרול בילדים. אולי אנחנו משליכים מערכי זמננו על התנהלותו של קרול בזמנו. כשהוא מתייסר ביומנו בגין חטאיו, האם הוא מתייחס לקו שנחצה ביחסו לילדות, או מתייחס למחשבות חטא שבשל חינוכו הדתי היו גרועות בעיניו כמעט כמעשה, או שמא הוא מהרהר במעשים שאינם קשורים כלל לחיבתו לקטינות? נדמה שלעולם לא נדע, למרות היומנים, שכן מספר הפרשנויות כמספר הביוגרפים. אולי מיטיבה לסכם זאת אחת מחברות האחווה: "החוק האנושי איננו 'זה או ההפך', אלא שני הניגודים גם יחד, בתוך אותו אדם; לפעמים הם חותרים לאיזון ארעי, לפעמים הם קורעים את האדם מבפנים".

הנה שתי אמירות של סלדום שחיבבתי:

"ככל שהשמועה בלתי סבירה או מגוחכת יותר, כך יש לאנשים נטיה להתייחס אליה כאמיתית […] אתה רק צריך למשוך בכתפיים ולהגיד שאתה בסך הכל חוזר על מה ששמעת".

" לפעמים יש מין מחשבה תפלה, שנוטה להניח שאם משהו נסתר הוא בהכרח גם חשוב […] יש נטיה להפריז בערך הלא ידוע על פני הידוע, פשוט כיוון שמה שאנחנו לא יודעים אינו מוגדר עדיין".

המתמטיקאי הארגנטינאי (החולק פרטים ביוגרפים עם גיירמו מרטינס) המספר את העלילה, מעיד על עצמו כי בעבר "רחשתי מין אדישות מודעת – ובריאה למדי – כלפי הסופרים שחיברו את היצירות, והעדפתי לעסוק ביצירי הדמיון ולא ביוצרים בשר ודם". למרות שברמה העקרונית אני מזדהה עם הגישה הזו, מצאתי ענין רב בדיון שהספר מציע בחייו של לואיס קרול, בתקופתו ובאישיותו. חברי האחווה אמנם בדויים, אבל הסופר שם בפיהם טיעונים ועמדות שהושמעו מפי ביוגרפים אמיתיים, והדיון גולש מעבר לקרול עצמו אל שאלות של ערכים ושל שיפוט.

סלדום והמספר כיכבו גם בספר קודם של מרטינס, "רציחות באוקספורד", שלא קראתי, אבל בהחלט אשמח לקרוא.

Los Crimenes de Alicia – Guillermo Martínez

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אריאל, מסתערבת שמוצבת בשומרון תחת מסווה כג'יהאן, עובדת הצלב האדום, איבדה את שותפה ואהובה הישראלי שנהרג. היא איבדה גם את ארוסה הפלסטיני שיצא לבצע פיגוע ונהרג כשהיד. היא חשבה, אולי קיוותה, שימיה כמסתערבת תמו, אבל כשנדרשה לשוב ולהפוך לג'יהאן היא עשתה זאת. בנפש מסוכסכת ומעונה היא מנסה לתמרן בין שני הצדדים של חייה, ואולי להביא לעצמה מזור במניעת שפיכות דמים נוספת.

לי-אור אמיר, בכתיבה אינטנסיבית שאינה חסה על הקוראים, מיטיבה לתאר את החיים הבלתי אפשריים של אריאל-ג'יהאן, את התמרונים האינסופיים בין לחצים משני הצדדים, את האיומים ואת רגעי החסד המעטים, את הנחישות ואת הפחד. עולם שאנו מכירים רק מכותרות העיתונים נפרש לפנינו, העולם של משפחות פלסטיניות, של בתי הסוהר, של מסדרונות השירות החשאי. המתח שואב וקשה לעצור את הקריאה.

אבל אז, כמו חבטת אגרוף, נחטפים חיילים ישראלים ומוחזקים בתנאים קשים במרתפי חמאס. ג'יהאן, כנציגת הצלב האדום, מבקרת אחד מהם, וזוועת השבי מצטיירת חדה ומטילת אימה דרך עיניה. הספר נכתב הרבה לפני ארועי אוקטובר 2023, אבל הוא נוגע ישירות, ובאופן אכזרי, בפצע פתוח ומדמם, והקריאה בו מרגע זה, לפחות עבורי, היתה קשה מנשוא.

"אמורה" הוא ספר המשך ל"להתראות אללה". אמנם ארועי המפתח מן הספר הראשון, שלא קראתי, מוזכרים בספר השני, אבל לתחושתי כדי להבין טוב יותר את אריאל כדאי לקרוא את הספרים לפי סדר הוצאתם.

את הכריכה המינימליסטית היפה עיצבה הסופרת.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי, מציאותי, לבעלי קיבה חזקה.

הוצאה עצמית

2024