"שתי חברות והרעלה" מבוסס על מקרה אמיתי. בשנת 1923 בברלין אשה הועמדה לדין באשמת רצח בעלה באמצעות רעל, ובאשמת סיוע לנסיון רצח של בעלה של חברתה. החברה הואשמה בסיוע לרצח ובנסיון רצח. כנגד אמה של החברה נטען כי ידעה על תכניותיהן של השתים ולא עשתה דבר כדי לסכל אותן. האחת נידונה לארבע שנות מאסר, חברתה לשנה וחצי מאסר עם עבודות עונשין. "כנסיבות מקלות נקבעו בשני המקרים ההתעללויות הברוטליות שעברו, כנסיבות מחמירות – האופי המחריד של הפשע". האם זוכתה. אלפרד דבלין שינה מעט את השמות, הוסיף פרטים ספרותיים, אך שמר על ליבת הארועים. "את הקשיים של המקרה הזה רציתי להציג, למחות את הרושם כאילו אנחנו מבינים את הכול או את הרוב בפיסת חיים עצומה כזאת. אנחנו מבינים את זה, ברמה מסוימת", כך הוא מסכם את הספר.
אלי, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, תוססת, בלתי מגובשת, שעברה לברלין כדי לעסוק בסַפָּרוּת, שכנעה את עצמה שכדאי לה להנשא ללינק התלותי שנראה מאוהב בה. זו היתה טעות מרה. מהר מאוד צצו כל הפערים בין אישיותו לאישיותה. נוכחותה הדומיננטית של אמו תרמה גם היא למתח ביניהם. לינק הפך שיכור, אלים, בעל תביעות מיניות חריגות. אלי פתחה בהליכי גירושין וחזרה בה. היא ברחה אל בית הוריה, והוכרחה על ידי אביה, שהחזיק "בעמדה הפטריארכלית הנושנה שלו: האישה שייכת לבעל", לחזור לבעלה.
את הנחמה היחידה בחייה מצאה אלי אצל חברתה גרטה, שסבלה מנישואים חסרי נחת. הקשר ביניהן, שחרג מקרבת לבבות והפך פיזי, היה אינטנסיבי מאוד. במשפטן הוצגו כחמש מאות מכתבים שכתבו זו לזו בתוך תקופה של מספר חודשים. "ההתכתבות המסוכנת, שהלהיטה את הרגשות, התגברה", כותב דבלין, "זאת כבר היתה בריחה מהבעלים, חיי שיתוף אידיאליים בלי גברים". גרטה הדומיננטית נטעה במוחה של אלי הילדותית את הרעיון להפטר כליל מבעליהן. אלי, כאמור, הרעילה את לינק. גרטה היססה לפעול באותה דרך כלפי בעלה. העמדתן לדין אולי הצילה את חייו.
בחלקו הראשון של הספר מתאר הסופר את הקשרים בין הדמויות, מנסה לפצח את הדינמיקה ביניהן, את המורכבות של היחסים הרגשיים, ואת הטלטלות שחוו עד לרצח. חלקו השני של הספר מתאר את מהלך המשפט. כמספר המומחים שהופיעו בו, וכמספר כותבי הטורים העיתונאיים שסקרו אותו, כן היה מספר הדעות באשר למה שהוביל לרצח. מומחה אחד טען שיש מקום לזַכות אותן בגלל אי שפיות; אחר טען ההפך. אחד קבע כי "לדעתו, השנאה העמוקה שחשו הנשים נעוצה בראש ובראשונה בנטיות ההומוסקסואליות שלהן, אשר גרמו לדרישות בעליהן להיראות קשות מנשוא"; אחר הסביר כי ההומוסקסואליות, שנחשבה סטיה מבישה, היא תוצר של פגם גנטי; שלישי טען שהנשים לא היו לסביות, אלא מצאו נחמה זו אצל זו. ומה באשר להתעללות שחוו, האם היא נכנסת להגדרת נסיבות מקלות? אולי הקורבן אשם במה שארע לו מכוח אישיותו התלותית? מעט מדי נכתב על תפקידו של האב ביצירת הטרגדיה של בתו.
תפקידם של המושבעים היה קשה. דבלין מסכם זאת בכמה משפטים מדויקים: "המשפט התרחק ממחוזות ה"אשם־לא־אשם" ועבר למחוזות אחרים, רעועים להחריד, של הקשרים, של הבחנות, של תובנות". וגם "המושבעים, נעולים בחדרם, מצאו את עצמם נאלצים להאשים בפשע רחם, או שחלה, רק מפני שהתפתחו כך ולא אחרת. בעצם הם היו צריכים גם לעשות דין לאב, שהחזיר את אלי שוב לבעלה – והאב הזה היה התגלמות ההגינות הבורגנית הטהורה. הרשעה שלו תהווה בעצם הרשעה של ההגינות הבורגנית".
לספר מצורפים שלושה מאמרים. אחד מהם הוא מאת חוקרת הספרות פרופ' הָניה זיבֶּנפפייפר שחקרה את מכלול יצירתו של דבלין. בין שאר דברים מעניינים היא מתייחסת גם לאופן בו נתפסה אשה רוצחת בשנות העשרים של המאה הקודמת: "הטיפולוגיות של הפשע בשנות העשרים ראו ברוצחת המרעילה ה"טיפוסית" לא סתם אישה שהפרה את הדיבר "לא תרצח", אלא פושעת סדיסטית א־מוסרית, שבחרה ברצח וברעל מפני שזה תאם את "טבעה" הפתולוגי".
שני המאמרים האחרים נכתבו בזמן אמת על ידי הסופרים יוזף רות ורוברט מוזיל. להלן שני ציטוטים מעניינים מן המאמר של רות ואחד מזה של מוזיל:
"העיתונים חוזרים על הדעה הבנלית, הלא מקורית והבלויה שהרעלה היא נשק בזוי, נשק נשי, נשק של "נקמה חשאית". התמרמרות כזאת נוכח שיטת הרצח מזכירה את המחאות שנשמעו מכל עבר בתקופת המלחמה כנגד פעולות של האויב שהיו מנוגדות לחוק הבינלאומי, אף שהן היו תוצאה הכרחית של המלחמה. אנשים התחלחלו נוכח השימוש בכדורי דום־דום, אבל סלחו בשמחה לרימוני היד. זה אומר משהו לטובת חדותו של המצפון האנושי, אבל לא מיטיב עם ההיגיון שבשכל אנוש, שעל פיו אפילו זוועות צריכות להיות אנושיות. בסופו של דבר, להרעיל מישהו אינו פחדני יותר או פחות מאשר לרוצץ את גולגולתו בגרזן. אין שיטה הומנית לרצוח".
"ייתכן שהפשע כלל לא היה מתבצע אם הנשים היו מוצאות עזרה וייעוץ בקרבתן. מזלן הביש של השכבות שאנו רגילים בלא דעת לכנות "הנמוכות" אינו נעוץ דווקא בבורות שלהן או בחוסר האנושיות שלהן, אלא בתלותן המוחלטת בחברה ובמנהגים".
"ניתן היה לחשוב שבחברה תרבותית – מה עוד שאנו ממשיכים להעניק חשיבות למשפחה בסדר החברתי שלנו – הוריה של האישה יכלו להתערב בעצה ובעזרה. אבל לא. האב הזועם פוקד על בתו לשוב מיד לבעלה. סמכות האב, כמו במקרים רבים, סטתה מדרכה!"
ספר מעניין, עמוס תובנות שעדיין רלוונטיות, מתורגם יפה על יד ניצה בן-ארי שגם כתבה לו הקדמה שכדאי לקרוא. בהחלט מומלץ.
Die beiden Freundinnen und ihr Giftmord – Alfred Döblin
פן וידיעות אחרונות
2022 (1924)
תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי