תגית: ספרי ילדים ונוער

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מונה, בת ארבע-עשרה, התייתמה בגיל שבע משני הוריה, ואומצה על ידי דודתה ודודה, בעלי מאפיה. היא אוהבת לעבוד במאפיה, לא מפריע לה להתחיל יום עבודה בארבע בבוקר, והידיעה שאולי תהיה היורשת של המקום ואלה יהיו חייה מעתה ועד עולם נוחה לה. לשביעות הרצון שלה מחייה תורמת גם העובדה שהיא קוסמת. לא בעלת כוחות על, לא שולטת באיתני הטבע, אלא קוסמת "בקטן", קוסמת של לחם. היא יכולה לשכנע בצק לתפוח ולהיאפות כראוי, מסוגלת לגרום לעוגיות ג'ינג'רברד לרקוד להנאת הלקוחות, מצליחה לטפח מחמצת המשמשת, לצד השימושים המקובלים, גם כמעין כחיית מחמד. קסמיה קטנים ובעלי תועלת שולית, ודי לה בכך. היא עצמה אינה מגזימה בתיאור כוחותיה: "ככה זה כשאת קוסמת — כמעט בכל דבר את לא יודעת מה את מסוגלת לעשות עד שאת ממש עושה את זה, ולפעמים גם בדיעבד את לא בטוחה מה בדיוק עשית".

בעולמנו, הפוחד מן השונה ודוחה אותו, קוסמים מוצאים עצמם נתונים לחוקים מגבילים, אבל לא בעיר בה מתגוררת מונה. בחצרה של הדוכסית השלטת משרתים כמה קוסמים רבי כוח, ובעיר מתגוררים באין מפריע מספר קוסמים צנועים יותר, המשתלבים באוכלוסיה, גם אם פה ושם יש מי שאינו מרוצה משכנותם.

בוקר אחד, כשמונה פותחת את המאפיה, היא מוצאת שם את גופתה של נערה צעירה מוטלת על הרצפה. כפי שיסתבר עד מהרה, מישהו אינו מוכן להשלים עם נוכחותם של קוסמים בעיר, ומונה עלולה להיות הבאה בתור. מאחורי הקלעים רוחשים משחקי כוח, תאוות שלטון, אינטריגות פוליטיות, ועד מהרה תמצא עצמה מונה מגויסת, עם כוחותיה הצנועים, לתפקיד הגיבורה. מצוידת בבצק, ומתוגברת בנער עבריין, בעוגיה מנחמת, במחמצת זועפת, ובקוסמת משונה שרוכבת על סוס מת, היא תתייצב למלחמה באויבים מבית ומחוץ.

אורסולה ורנון, תחת שם העט ט' קינגפישר, יצרה מה שהיא מגדירה כספר ילדים אפל למדי. הספר בהחלט מתאים לנוער, ואכן יש בו אפלוליות, אבל כקוראת שמזמן אינה נוער אני יכולה להעיד שנהניתי ממנו הנאה מרובה. הדמיון הפורה של הסופרת, המקוריות של העלילה, הדמויות המתוארות היטב, החן הרב של המספרת יחד עם ההומור והמודעות העצמית שלה – כל אלה נארגים יחד לסיפור שכיף לשקוע בו. להנאה הזו תורמות גם הבלחות מעוררות מחשבה, ביניהן השאלה מתי, אם בכלל, עוזבים מקום שבו החיים עומדים בסכנה ממשית – "אז אם לא לעזוב, ולא להתחבא פה לנצח, איזו ברירה נשארה לי?", תוהה מונה כשהיא חשה נרדפת; התהיה על שלטון העובר בירושה למי שלא ניחן בכישורים המתאימים – "יש לי חשד שיש לה פחות כישרון מולד בענייני שלטון מכפי שיש לי באפייה", היא אומרת על הדוכסית שנרדמה בשמירה על העיר שבחסותה; ההכרה בחוסר היכולת לשלוט ברוע ששוחרר – "מה עלה על דעתי? אם את אופה לחם מרושע, הוא לא ישמע בקולך רק כי את מבקשת יפה", היא מבינה בדרך הקשה; ועוד.

גילי בר-הלל סמו חתומה על התרגום, ונדמה לי שעל קסמיה אין צורך להכביר מלים. את הכריכה היפה עיצב מורן דיין מסטודיו גם וגם.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

A Wizard's Guide to Defensive Baking – T. Kingfisher

מטר

2020 (2025)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

כשסומכי היה בן אחת-עשרה הביא לו דודו צמח אופניים במתנה. סומכי, שנחשב "ילד משוגע", חולמני, מתעניין במה שלא מעניין ילדים אחרים (הכינוי סוּמְכִי נדבק אליו כשציין בכתה, מבלי שנשאל, שזהו אחד משמותיו של אגם החולה), קצת אאוטסיידר, חולם על חיים אחרים, על הרפתקאות, על מרחבים, או בקיצור על אפריקה. וגם על הימאלאיה. שם הכל שונה, תוסס, מרגש, לא אפור כחייו בדירה קטנה עם הורים שאינם מבינים ללבו, עם חברים שמלגלגים עליו, עם אסתי שאינה אוהבת אותו כפי שהוא אוהב אותה (הוא מושך לה בצמות ומדביק את הסוודר האהוב עליה במסטיק לכסא, למה שתאהב?). נראה ש"הכבשה השחורה" של המשפחה, הדוד צמח, הוא היחיד שמזהה את חלומותיו של הילד, ועל האופניים שקנה לו סומכי יוצא לאפריקה.

"הכל מתחלף", אומר סומכי המבוגר, המספר על יום בילדותו. אנשים מחליפים ברכות, דירה, בולים, מכתבים, דעות. העולם מחליף צורה בין העונות. וסומכי התחלף ארבע או חמש פעמים ביום אחד. הרכיבה אל החופש שהקנו האופניים הובילה אותו בסופה של שרשרת החלפות אל יעד חלומותיו, ולא, הוא לא היה באפריקה, אלא ממש קרוב לבית. איכשהו התממשה לה אהבה, למרות שכמעט שמט אותה מידיו, ואחר-כך התפוגגה.

"למה נפסקה האהבה, הנה זו שאלה. ובכלל אפשר גם לשאול הרבה שאלות אחרות: למה חלף עבר לו הקיץ ההוא? והקיץ שלאחריו? ועוד קיץ, ועוד? למה חלה המהנדס ענבר? למה הכל מתחלף בעולם? ולמה, אם כבר מציגים שאלות, למה עכשו שגדלתי עדיין אני כאן ולא בהרי ההימאלאיה ולא בארץ אובאנגי-שארי? ובכן, שאלות יש הרבה וביניהן גם שאלות קשות. אבל אני את סיפורי סיימתי, ומי שיש לו תשובות שיקום ויגיד לנו".

"סומכי" מוגדר כספר לילדים ולנוער, אבל לדעתי הוא מתאים בהחלט לקהל מבוגר יותר. עולם פנימי עשיר מתנהל בנפשו של הילד, המצטייר כלפי חוץ כמי שעושה מה שבראש שלו, למרות, ואולי בגלל, שהוא חש כלוא ובלתי מובן. עמוס עוז נותן לו קול ברור וצלול שצריך להשמע. הוא מיטיב לבטא את מחשבותיו של בן האחת-עשרה ואת רגשותיו, ועושה זאת בחן ובכתיבה מענגת.

ציור הכריכה והאיורים הנאים שבתוך הספר הם פרי מכחולה של אורה איתן.

מומלץ.

כתר

1978, 1990

כותרת משנה: דני רוכב אל הים הדרומי

בכל יום חמישי בתום יום הלימודים אוסף הדוד סבוני את אחיינו דני, ומבלה עמו את אחר הצהרים. סבוני הוא רוקח רווק, בעל דמיון עשיר ויותר משמץ של ילדותיות, והשניים נהנים מן הבילוי בצוותא. ביום חמישי מיוחד זה, שחל בתאריך שלושים וחמישה במאי, יום שבו חייב האדם להיות מוכן לדברים המופלאים ביותר, נכונו להם הרפתקאות יוצאות דופן. המורה של דני הטיל על התלמידים הטובים בחשבון, שלפי תפיסתו הם חסרי דמיון, לכתוב חיבור על מסע אל הים הדרומי. דודו, בסיועו של סוס קרקס מדבר, מסייע לו להגיע לשם ולשוב משם בתוך פרק זמן קצוב לפני שיהיה עליו לשוב אל הוריו.

אריך קסטנר כתב סיפור שופע דמיון יוצר. הוא מעביר את גיבוריו במקומות כמו ממלכת העצלנים, מפגיש אותם עם מצביאים היסטוריים, מספק להם הצצה אל עיר עתידנית, ובסופו של דבר מביא אותם אל היעד. למרות שהעלילה נקראת כהרפתקה מהנה, אי אפשר להחמיץ את ההיבטים הביקורתיים שהסופר שילב בה. בעיר העתידנית, שבה מנבא בין השאר את הטלפון הנייד ואת החקלאות הממוכנת, הוא מזהיר מפני סכנות ההסתמכות המופרזת על הטכנולוגיה. במקום אחר הוא מחווה דעה שלילית על הורות קלוקלת המתבטאת בעונשים גופניים ובהזנחה. את המצביאים והמנהיגים מן העבר, כמו נפוליאון, חניבעל ויוליוס קיסר, הוא מציג בצורה נלעגת, ומביע ברורות את תפיסתו הפציפיסטית. אין בהיבטים אלה כדי לפגום בהנאה. נהפוך הוא, הם מעמיקים אותה.

הגרסה העברית שקראתי היא בתרגומה של אלישבע קפלן משנת 1947. ברוח התקופה, שמות הדמויות עוברתו, בארועים ההיסטוריים המוזכרים בו שולבו ארועים מן ההיסטוריה היהודית שלא נכללו במקור, ולפחות קטע אחד עבר ריכוך כדי שיתאים לילדים ישראלים. עדיין, חינו של הספר ואיכותו השתמרו יפה בתרגום. ב-1999 תורגם הספר על ידי מיכאל דק, הפעם ללא עריכה.

אחדים מספריו של קסטנר קראתי כילדה שוב ושוב, בעיקר את "הכתה המעופפת" החביב עלי מכולם. את "שלושים וחמישה במאי" קראתי כנראה רק פעם אחת ודי שכחתי אותו. היה נעים להפגש אתו בקריאה כמו ראשונה.

Der 35. Mai – Erich Kästner

אחיאסף

1947 (1931)

תרגום מגרמנית: אלישבע קפלן

צ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", או בשמו המלא "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השארת גזעים מועדפים במאבק החיים", ב-1859, והניח את היסודות לתורת האבולוציה. סבינה רָדֶוָוה, מעצבת גרפית ומאיירת, המחזיקה בתואר שני בביולוגיה מולקולרית, מנגישה בספר זה את יצירתו של דרווין לילדים.

מכיוון שהספר מיועד לגיל הרך, הוא מסתפק, כמובן, בהצגת יסודות התיאוריה בלבד. לטעמי, יותר משהוא מנחיל ידע, הוא מגרה את הסקרנות, ומעודד העלאת שאלות נוספות, וטוב שכך. הספר מלווה בדוגמאות נהירות ובאיורים בהירים, ואף במשחק המעודד דפדוף והתעמקות בתמונות (הקוראים מתבקשים לחפש בין הדפים את הפרפרים ואת החיפושיות המעטרים את חלקה הפנימי של הכריכה). הבסיס המדעי של המעבדת והמאיירת ניכר היטב בניסוחים הזהירים והמדויקים, וכן במידע העדכני. כך, לדוגמא, בנספחים, המוצלחים בפני עצמם, היא כותבת מספר שורות על אפיגנטיקה, תורשה שאינה מלווה בשינוי בדנ"א, תחום מחקר עכשווי.

הורים, המבקשים לעורר בילדיהם סקרנות מדעית, ימצאו בספר זה כלי עזר נעים ויעיל.

Charles Darwin’s on the Origin of Species – Sabina Radeva

שוקן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

"בת הקפיטן" הוא סיפור הרפתקאות ואהבה לנוער, המתרחש על רקע מרד הקוזאקים ברוסיה ב-1773. פיוטר אנדרייביץ' גרינב, בן אצולה מפונק, נשלח על ידי אביו לשרת בצבא במצודה נידחת סמוך לגבולה הדרומי של המדינה. הוא מתאהב בבתו היחידה של המפקד במקום, נקלע לקרבות מול ימליאן פוגצ'וב, מנהיג המרד, מופרד בעל כורחו מאהובתו, נבגד על ידי חברו, ולקינוח מואשם בשיתוף פעולה עם המורדים.

פושקין מלגלג ביצירתו על יוהרתו הריקנית של מעמד האצולה, ועל התנהלותו השלומיאלית של הצבא – אימונים אינם מתקיימים, אשתו של המפקד שולטת במצודה, קצינים נקלעים לדו-קרב. הוא מגנה אמנם את המבנה המעמדי המעוות של תקופתו, אך כך גם את אופיו של המרד, עליו גרינב אומר, "לא, בהחלט לא מומלץ להיות עֵד למרד רוסי, חסר משמעות וטעם, נטול רחמים ואכזר עד אין קץ!".

מטריד למצוא בספר את המשפט האגבי שאומר קצין הנקרה בדרכו של גרינב, כשהוא מנסה לשכנע אותו ללמוד לשחק ביליארד: "משחק זה הוא דבר הנחוץ ביותר לחייל. במסע ארוך למשל, אתה מגיע לאיזו עיירה נידחת – מה תעשה? במה תעסיק את עצמך? הרי לא כל פעם אפשר להכות ביהודונים. באין ברירה תיכנס לפונדק הקרוב ותפצח במשחק ביליארד".

מטרידה גם קלות השימוש בעינויים קשים, המותירים את המעונים נכים ומעוותים. גרינב עצמו מתנגד להם, אך הוא מספר כי "עד היום יוצא לי לשמוע את השופטים הותיקים מצרים על ביטולו ואיסורו של מנהג העינויים הברברי".

פושקין אינו מסתפק ברקיחת סיפור בדוי, אלא מרחיב אודות הרקע ההיסטורי, ומאחרית הדבר שכתב הסופר בוריס זיידמן, שתרגם את הספר, למדתי שפושקין ערך תחקיר מקיף בנושא המרד, שהתרחש מעט לפני תקופתו.

זיידמן מצביע בדבריו על המוטיב המרכזי של היצירה, הרעיון שמעשה טוב מתגלגל ויוצר מעשה טוב נוסף. בדרכו אל המצודה נקלע גרינב לסופת שלגים, ואיש דל למראה מסייע לו להגיע לפונדק. הצעיר הנדיב מעניק למצילו מעיל. ברבות הימים יציל אותו זר, כשיתברר כי הוא פוגצ'וב בכבודו ובעצמו, את גרינב ממוות בתליה, ואף יסייע לו להתאחד עם אהובתו. "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאהו".

"בת הקפיטן" בסגנונו הפשוט והישיר אכן מיועד לנוער, אך הוא העשיר אותי בידע היסטורי, וסיפק מבט על החברה הרוסית בתקופתו, חברה של פערים חברתיים בלתי נסבלים שעיוותיה חייבים היו להוביל למהפכה.

 Капитанская дочка – Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин

אוקינוס ומודן

2010 (1836)

תרגום מרוסית: בוריס זיידמן

כשתגיעו לדף האחרון של הספר בטח תשמיעו "אוף" או "לא!!!", כי סיומו של הספר פתוח לגמרי, וממש מחייב ספר המשך. ואכן ספר ההמשך כבר נכתב, וגם זה שאחריו: "החור שברעש" הוא הראשון בטרילוגיה "כאוס מהלך". לו אני הסופר, הייתי בוחרת לספר סוף סגור יותר עם אופציות לפיתוח בהמשך, אבל זו הבחירה של פטריק נס, ואני מניחה שהיא תביא ללחץ של הקוראים על ההוצאה לתרגם גם את שני הספרים הנוספים בסדרה.

אם לתאר את הספר במילה אחת, הייתי אומרת שהוא קצבי. ואם בשתי מלים – קצבי ומותח. גיבור הספר, טוד יואיט, נקלע כבר בדפים הראשונים לנסיבות שמחייבות אותו לבריחה, ומרבית הספר מתנהלת בריצה. גם כשמזדמן לו לנוח, הדחף להמשיך לכיוון היעד לא מרפה ממנו. תחושת הדחיפות הזו נדבקת גם אל הקורא, וכתוצאה מכך די קשה להפסיק את הקריאה.

העלילה בקווים כלליים, כדי להמנע מספוילרים: טוד, נער בן כמעט שלוש-עשרה, הוא הצעיר ביותר בישוב פרנטיסטאון, בו חיים פחות ממאתים גברים ואף לא אשה אחת. ככל הידוע לו, זהו הישוב היחיד בעולמחדש, כוכב רחוק מכדור הארץ, אליו הרחיקו בני האדם כשסביבת המחיה על כדור הארץ כבר לא אפשרה חיים סבירים. החייזרים תושבי המקום פגעו בבני האדם באמצעות חיידק שגרם לשתי תופעות: חיסל את הנשים, והפך את מחשבותיהם של הגברים, וגם של בעלי חיים, לנשמעות גם ללא דיבור. המחשבות האלה הן הרעש שבשם הספר. אי אפשר להמלט מן הרעש הזה, אבל יום אחד טוד מגלה חור של דממה בתוך הרעש, ומכאן מתחילה העלילה להתגלגל. הוא נאלץ להמלט מפרנטיסטאון, ובמהלך גלגוליו בדרכים מתגלות לו אמיתות חדשות על ההיסטוריה הפרטית שלו ועל החיים בעולמחדש.

אני לא "לקוחה" טבעית של ספרים מסוג זה: גם קצת מד"ב, גם מוגדר כספר נוער, גם נקרא במקור “The knife of never letting go”עם תמונה מאיימת על כריכת הספר. הסיבה שבחרתי לקרוא אותו היא נושא הרעש והשקט. אני פריקית של שקט, סובלת מרעשים שלא מטרידים אנשים אחרים. התיאור של מציאת חור של שקט בתוך הרעש מאוד מצא חן בעיני, והרגשתי שאוכל להזדהות עם הספר. וכך, כמעט במקרה, מצאתי את עצמי קוראת ספר שאולי לא הייתי קוראת בנסיבות אחרות, ונהנית מאוד.

הספר, כאמור, מוגדר כמיועד לנוער. גיבוריו הם שני ילדים, ויש בו מאפיין של שחור-לבן לא מורכב: הטובים טובים מאוד והרעים מרושעים מאוד. יחד עם זאת הוא נוגע בנושאים סבוכים יותר: הבאת היצר הרע האנושי לכוכבים מרוחקים, הטירוף שבדת שמנוהלת על ידי קיצוניים, תאוות כבוד ושלטון, יחסי גברים-נשים, היחס לחריג ולדחוי, הכורח לחרוג מעקרונותיך כשחייך בסכנה. אהבתי בו את הגוונים השונים של הטיפול ברעש, החל מפיתוח שליטה עליו והפחתתו לכלל המהום לא מטריד, וכלה ביציאה מן הדעת בגינו.

בשורה התחתונה, זהו ספר קצבי, שומר על רמה גבוהה של מתח לכל אורכו, ומציג גיבור שקל לאהוב.

The Knife of Never Letting Go (The Chaos Walking trilogy: Book One) – Patrick Ness

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

קאסיה חיה עם משפחתה בעולם אוטופי לכאורה. כל המחלות הקשות הובסו, הפשיעה נדירה ביותר, הארוחות מגיעות הביתה כשהן מותאמות אישית לכל סועד, כל ילד זוכה ללמוד, לכל אדם יש מקום עבודה. לאוטופיה הזו יש מחיר שמתבטא במעורבות יתר של המדינה בחיי תושביה: אין צורך להתחבט בשאלות כמו בחירת בן-זוג – המדינה, המיוצגת על ידי מנהלנים, בוחרת ומתאימה אותם זה לזה בטקס חגיגי בהגיעם לגיל שבע-עשרה. מהלך החיזור וההיכרות בין המותאמים מפוקח על ידי המדינה. טקס הנישואין נערך בגיל עשרים ואחת. הולדת ילדים מתרחשת בין גיל עשרים ואחת לשלושים ואחת. ובגיל שמונים מתים. בהמשך הספר מתברר כי המעורבות המנהלית עשויה להיות מרושעת.

הספר נפתח כשקאסיה מגיעה לגיל שבע-עשרה, והיא בדרכה אל נשף ההתאמה בו יוכרז מיהו בן-זוגה. בנשף מתברר כי המנהלנים התאימו לה את זאנדר, חבר ילדות קרוב ואהוב, בעוד לכל שאר הנערות הותאמו בני-זוג זרים מערים אחרות. נדמה כי חייה הנוחים והמוסדרים של קאסיה ימשיכו להתנהל על מי מנוחות, אך בניגוד למצופה הם דווקא משתבשים כבר למחרת, כשהיא מעיינת בכרטיס המידע על זאנדר, ומגלה שמיד לאחר תמונתו של המותאם עולה על המסך תמונת נער אחר. בשבע-עשרה שנותיה הראשונות קאסיה לא נדרשה לבחור דבר, לא תהתה בכלל אם קיימת אפשרות בחירה. התמונה הנוספת, למרות שצצה לשניות ספורות והתפוגגה, מציפה את אפשרות הבחירה.

שמו של הספר באנגלית Matched, על שם תהליך ההתאמה. השם שנבחר לנוסח העברי נראה לי הולם יותר את תוכנו של הספר, כי השאלה שנבחנת בו שוב ושוב היא שאלת הבחירה מבין כמה אפשרויות. קאסיה מרשה לעצמה לתהות אם מותר לה לבחור בקי, הנער השני, למרות הבחירה מגבוה בזאנדר (שני הנערים, אגב, טובים וראויים, כך שאין פה בחירה קלה בין טוב לרע). סבא של קאסיה מוריש לה לפני מותו מילות שיר שנאסר לקריאה, והיא עומדת בפני הבחירה אם לזכור אותו או לשכוח. שאלה זו פותחת פתח לתהייה רחבה יותר באשר להחלטה שקבלו המנהלנים להשמיד את מרבית התרבות שקדמה להם: בספריה נשמרים רק מאה ספרים, רק מאה שירי משוררים מותרים לשימור, רק מאה יצירות מוסיקליות מושמעות, אותם מופעים מועלים שוב ושוב. עיניה נפקחות אל עולמם של המבוגרים, והיא מגלה שהוריה בחרו בשתי דרכים שונות להתקיים בעולם המותאם: אמה שומרת על הכללים כדי להגן על משפחתה, אביה מכופף אותם מאותה סיבה בדיוק.

ככל שעובר הזמן וראיתה מתרחבת, היא מגלה שלא כל המדינה נהנית מהטבות החיים המוסדרים. במחוזות רחוקים יותר שורר עוני, מתנהלת מלחמה עקובה מדם. מסתבר שהמנהלנים מתקשים לשמור על גבולות המדינה.

למרות הפיתוי לוותר ולשכוח את הקשיים, קאסיה עושה לקראת סיום הספר את הבחירה הגדולה מכולן: היא בוחרת לזכור.

הספר מסתיים עם סיומו של פרק בחייה ובחיי בני משפחתה, אך הוא משאיר פתח להמשך, ואכן זהו ספר ראשון בטרילוגיה.

במרבית המאמרים והביקורות אודות הספר הוא מוזכר יחד עם "משחקי הרעב". בעוונותי עדיין לא קראתי את "משחקי הרעב", ולכן אין לי יכולת להשוות. לעומת זאת, משהו בספר הזכיר לי את "1984": האח הגדול, בשני הספרים, עינו תמיד פקוחה.

מדובר בספר לנוער, ובדמות ראשית של נערה, אך השאלות שהוא מעלה חוצות גילים ומגדרים, ולכן יעניין גם קוראים מבוגרים. למעשה, הוא מתחיל כספר נוער, עם בעיות שמטרידות בני-עשרה, כמו יחסים בין בנים ובנות, פופולריות חברתית, מציאת שיווי משקל בין לימודים ובילוי, יחסי הורים-ילדים וכדומה. אבל כמו שכתבתי קודם, ראית העולם של קאסיה הולכת ומתרחבת, והנושאים המעסיקים אותה הופכים "גלובלים" יותר. אם בתחילה חשבתי שמבוגרים (כמוני) יקראו אותו ברפרוף, כי אולי כבר איבדנו ענין בחיבוטי הנפש של בת-עשרה, בהמשך הוא חייב תשומת לב רבה יותר. האם נעדיף נוחות על עקרונות? אם יינתן לנו לקבוע את גורלו של אדם, האם נפעל לטובתו או מתוך האינטרסים הצרים שלנו? מה עדיף – הליכה בתלם או פריצת גבולות? שאלות ראויות למחשבה בכל גיל.

הספר כתוב בצורה שוטפת, קריא מאוד, ודי קשה להניח אותו מהיד. סופרים לנוער לוקים לעתים בפלקטיות יתר, בשרטוט עולם שחור-לבן. אלי קונדי הצליחה להמנע מכך. אמנם היא מציגה דמות כמעט מופתית כמו זאנדר, אך גם לו היא מעניקה רגעים של חולשות אנוש. לכל הדמויות, גם לשליליות, יש כמה פנים. קונדי מנסה להסביר את כולן, או לפחות להשאיר לקורא פתח לנסות להבין מה מניע אותן.

Matched – Ally Condie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

זהו ספר הרפתקאות לנוער, מן הסוג שפעם הייתי בולעת בשקיקה. יש בו מלכים ואבירים, פיראטים ועלמות ענוגות, הידרדרות לשפל העבדות וצמיחה לעמדות השלטון, קרבות ימיים, מלחמות חובקות עולם, חברות אמיצה ובוגדנות – כל מה שנדרש כדי להסעיר ולרגש. הטוב זוכה בכל, האהבה מנצחת – מה עוד אפשר לבקש? אפשר לבקש יותר עומק, יותר אפור בין השחור והלבן. "קפטן בלאד" מנסה לספק גם את זה, בלי להפוך לספר כבד ראש, והוא פה ושם מצליח.

העלילה בקצרה: פיטר בלאד, איש ים בעבר ורופא בהווה, נקרא לסייע לאדם שמרד במלך ונפצע בקרבות. בעוון מילוי חובתו הבסיסית כרופא הוא מואשם במרידה, ונדון להגליה מאנגליה לברבדוס, שם הוא הופך לעבד. בתבונתו הוא מצליח לברוח, ועמו כמה מחבריו, ומוצא שדרך החיים היחידה שנותרה פתוחה בפניו היא זו של פיראט (כאן הופעלה הספקנות המבוגרת שלי, ושאלה "האמנם זו הדרך היחידה?", אבל זהו, כאמור, ספר נוער, והקורא מתבקש להשתכנע מהגיונו של הסופר). חוכמתו והגינותו (שודד ים הגון? הספקנות שוב מרימה ראש) אינן נוטשות אותו גם בדרכו החדשה, הוא הופך לפיראט מצליח ומטיל אימה, ולאחר שלוש שנים הרפתקניות, שאינן נטולות חיבוטי נפש ויסורי מצפון, הוא עולה לגדולה בשרות המלך האנגלי החדש, ומתאחד עם אראבלה, אהובתו החמקמקה.

יחודו של הספר הוא בעיני בסגנונו של הסופר. הוא בוחר להתבטא בגוף ראשון יחיד, כשהוא מספר על דרך כתיבת הספר. הוא משתף את הקורא במחשבותיו על הגיבור ועל העלילה, ויוצר בכך תחושה כאילו מדובר בארועים שאכן קרו. הוא מתייחס למסופר בתערובת של חיבה והומור לגלגני, שניהם מדבקים, ובכך הוא די מנטרל שיפוטיות. אמנם מדובר בספר שטוף אלימות, אבל הקלילות לכאורה שיוצר הסגנון מאזנת אותה. התוצאה היא ספר נעים לקריאה, בעיקר לנוער.

מצאתי ענין ברקע ההיסטורי של הספר. אמנם הדמויות בדיוניות, אך הארועים ההיסטוריים בחלקם אכן קרו, וסיפור הרקע – הגלייתם עבריינים ומכירתם לעבדות בברבדוס – מדויק.

הספר החביב הזה היה ראוי לעריכה מוקפדת יותר מצד ההוצאה. הוא רצוף שגיאות איות רשלניות ("בעל עץ אחת", במקום "בעל עין אחת"), וגרוע מזה שגיאות כתיב מביכות (שימוש עקבי ב"מן" במקומות בהם יש להשתמש ב"מין"), שלא לדבר על שגיאות תחביר ועל שימוש שגוי בסימני פיסוק. חבל. אני לא יכולה לשפוט את התרגום, כי לא קראתי את המקור, אבל פה ושם יש בחירות תמוהות של ביטויים שלדעתי ניתן היה לבחור מוצלחים מהם.

הספר ראה אור ב-1922, ותורגם לעברית לראשונה ב-1953 ע"י יצחק סברדליק בהוצאת עידית תל אביב. הוא זכה להצלחה גדולה, ובעקבותיו כתב סבטיני שני ספרים נוספים סביב דמותו של בלאד.

בשורה התחתונה: ספר הרפתקאות מוצלח לנוער.

Captain Blood – Rafael Sabatini

אסטרולוג

2012 (1922)

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי