
גבר מבוגר, בשנות השמונים לחייו, מגיע לעיר גולדן שבדרום ארצות הברית. בבית קפה מקומי הוא מופתע לזכות בכוס קפה משובח, אך את עיקר תשומת לבו מושכים עשרות ציורי הדיוקן התלויים על הקירות. בעל בית הקפה מספר לו שאלה הם דיוקנאות של תושבי העיר שצוירו על ידי אמן מקומי. האיש, שמציג את עצמו כתיאו, ללא שם משפחה, פוצח במבצע מטעם עצמו. הוא רוכש את הציורים אחד אחד, כותב מכתבים מהודרים בכתב יד למצוירים, ומציע להם לבוא להפגש אתו על ספסל בכיכר כדי לקבל את דיוקנם. ארבעים ושלושה ציורים הוא מחלק במהלך השנה שבה הוא שוהה בגולדן. המקבלים הופכים לחלק מחייו.
למה הוא עושה זאת? בעיניהם של המצוירים הוא רואה עצב, שאותו הוא רוצה לפזר. כשהוא מעמיד אדם מול דיוקנו, וגורם לו להתבונן בעצמו באמת, הוא מבקש לשכנע אותו, או אותה, שיש בו כוח, יש בו יותר מן הנראה לעין, יש בו קדושה. מאחורי הקלעים, ולעתים בגלוי, הוא ממשיך לסייע למקבלי התמונות לגייס כוחות נפשיים, להגשים את חלומותיהם. בפרקים החותמים את הספר מתברר שהיה לו מניע נוסף לבחור דווקא בגולדן. פה ושם הסופר זורע חשדות לגבי איזושהי תכנית סמויה של תיאו, והקורא הסביר אולי מצפה לגילוי שערורייתי שיסעיר את העיר, משהו שיוכיח שהזקן החביב ומאיר הפנים הוא מפלצת במסווה. אבל לא, "תיאו של גולדן" הוא סיפור של אהבה ושל אמונה. תושבי מרכז העיר גולדן התרגלו אליו וקיבלו אותו – "ההסכמה שבשתיקה בשכונה היתה כי הוא יישפט על פי מעשיו, על פי מה שיוכלו לראות במו עיניהם. וכעבור זמן לא רב, על פי אותם קני מידה – התנהגות, דיבור, נדיבות – מי שהכירו אותו השתכנעו כי אין זה משנה מי הוא, על תיאו אפשר לסמוך". לקוראים ניתנת במהלך העלילה הצצה אל פרקים מעברו, שעשויים להסביר חלקית את מעשיו, עד, כאמור, לגילויים שמגיעים בסיום ומספקים הסבר נוסף.
תיאו הוא אלוף ההתחמקויות ממתן תשובות לשאלות ומדיבור על עצמו. לעומת זאת, הוא מצטיין בדיבוב אנשים אחרים. וכך, הספר הוא אוסף של סיפורי חיים של דמויות ססגוניות: חייל משוחרר ממלחמת ויטנאם, שעדיין מזועזע ממה שחווה שם; חסרת בית תמהונית, אך מלומדת וכשרונית; שרת שחייו סובבים סביב בתו שנפצעה בתאונה, אבל מצליח לחוש גם את סבלם של אחרים; צעיר המתפרנס מנגינה ברחוב; רואת חשבון ששונאת את עיסוקה; מזכירה נוקדנית של עורך דין שהתגייסה, תחילה בעל כורחה ואז בהתלהבות, לסייע לתיאו; ועוד. איש מהם אינו חד-מימדי, וכולם מוקסמים מתיאו, רואים בו משהו מופתי שהם מבקשים לחקות, או לפחות לשאוב ממנו אומץ.
מצד אחד, יש משהו מחמם לב בספר. יש בו אופטימיות שאינה מתעלמת מן הרוע ומן האכזריות בעולם, אך מבקשת לבחור בטוב. יש בו אמירות משמעותיות על אומץ, על בחירה, על רֵעות. מצד שני, יש בו נימה של הטפה, כמעט דתית, שאינה נעימה. מצד אחד, יש בו דמויות משכנעות הנכנסות אל הלב. מצד שני, דווקא דמותו של תיאו מוצלחת פחות. מצד אחד, יש בו קטעים תיאוריים יפיפיים. מצד שני, יש פרקים שזקוקים מאוד לקיצור.
בשל הסיפורים הנפרדים והנוגעים ללב של הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה, ובשל הכתיבה הנינוחה, בתרגומה היפה של כרמית גיא, שהיתה נעימה לי בחלקה הגדול, אמליץ עליו למרות ההסתיגויות.
בשוליים: אהבתי את הבחירה בשמה של חנות הספרים המככבת העלילה, "ורביבור", המוסברת כך: "הֶרביבורים אוכלים כרוב ניצנים, קַרניבורים אוכלים ציפורים, קאשיבורים אוכלים דולרים, וורביבורים אוכלים מילים"
Theo of Golden – Allen Levy
מטר
2026 (2023)
תרגום מאנגלית: כרמית גיא
לפעמים סיפורם של דמויות רבות מבלבל, אך ביחד הם יוצרים חבורה.
הסקריה מעוררת עניין, מקווה למצוא את הספר בקרוב,
תודה על ההמלצה.
(קוראת עכשיו את "לראות את הים"של יוסי סוכרי, גם בספר זה יש סיפורים של דמויות רבות וביחד מתאחד לחבורה)
אני אוהבת את החיבור הזה של דמויות שונות באותו מרחב ליצירת פסיפס חברתי
(את "לראות את הים" פחות)
תודה וקריאה מהנה 🙂