קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

יוסי, בן זוגה של לאה'לה מזה שנים רבות, ניצב בפני מציאות חדשה. אשתו האהובה שוקעת בדמנציה, והוא נוטל על עצמו את הטיפול בה. יוסי עצמו אינו צעיר, הוא שוכח דברים, אולי בגלל הלחץ אולי בגלל הגיל. הוא נדרש למאמץ גופני שלמעלה מכוחו, אבל הוא נחוש בדעתו להיות הכל בשביל אשתו, בעל ומטפל ותומך, ואולי יותר מכל מגן מפני מבטיהם של זרים שרואים רק את לאה'לה התלותית והשוקעת של עכשו ואינם מכירים את מי שהיתה.

תמר, בתם של בני הזוג, מנסה להיות מעשית בשבילם. היא מוודאת שיחתמו על יפוי כוח מתמשך, היא מצליחה לגרום לאביה להרשות למעריכה של הביטוח הלאומי להגיע לבדוק את התפקוד של לאה'לה, היא משכנעת אותו להכניס למשך כמה שעות הביתה עוזרת שתסייע ללאה'לה בפעילויות שדורשות מאמץ מצד מי שעוזר לה. היא יודעת שבעתיד הלא רחוק תצטרך לעזור לו להבין שאמה נזקקת למקום בטוח יותר מהבית.

בקטעים קצרים, המשולבים בספר, מובעות תחושותיה של לאה'לה, המודעת לעתים לבלבול שבו היא שרויה, ומובעות מעט גם תחושותיה של תמר, שנדרשת להיות מעשית גם כשהיא כואבת. אבל עיקרו של הספר הוא ההתמודדות של יוסי עם המציאות החדשה שלא ביקש לעצמו, אבל שהוא נענה לה באהבה.

"אני מצטער שאני לא מספיק", הוא לוחש ללאה'לה, כשהוא מבין שישנם דברים שהסייעת עושה במקומו ועושה זאת טוב יותר. "מה שאני עושה זה עבודה. מה שאתה עושה זה אהבה. לא אותו הדבר", מנסה הסייעת להרגיע את יסוריו.

שש הנקודות שבשם הספר הן אלה שאותן בוחן הביטוח הלאומי כדי להחליט אם הנבדק זכאי לסיוע כספי או מעשי. אלה הם גם ששת הקודים שמוצא יוסי בספר המנתח את האלגוריתם של האהבה, ספר שאתו הוא מתווכח ללא הרף, אבל גם מסכים לעתים. כך, לדוגמא, כשהוא מוצא בספר פרק בשם "אופטימיזציה של משאבים", התוכן מדבר אליו בהקשר של הכנסת סייעת הביתה. "זה מה שהוא צריך. לא להחליף את עצמו, אלא לקבל עזרה כדי להישאר. כדי להיות שם ברגעים האלה, הרגעים החשובים באמת. אופטימיזציה של משאבים. אולי הסופר המגוחך הזה צודק". ואלה הם גם ששת הקודים שהוא מנסח בעצמו. "הם לא היו קודים של יעילות; הם היו קודים של עקשנות".

"שש הנקודות של לאה'לה" עוסק ברגישות בנושא כואב ומאיים. נראה לי שהספר לא עבר עריכה מקצועית, וחבל. עריכה היתה מנכשת מעט חזרות ומארגנת טוב יותר את זרימת תוכנו. אבל גם כך הוא נכנס אל הלב, מאפיין היטב את הדילמות שבפניהן ניצב יוסי ואת רגשותיו, וכאמור עושה זאת ברגישות.

הוצאה עצמית

2025

כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח

"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.

לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.

מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?

ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.

ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.

למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".

בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.

The Ideological Brain – Leor Zmigrod

כנרת זמורה דביר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

שתי נובלות מרכיבות את "בדרך אל ירושלים". השניה שבהן, "בין חומות העיר", מסופרת מפיו של שמעון בן לוי, אחיו של יוחנן מגוש חלב, שמחפש את עצמיותו בסבך הפילוגים והמלחמות הפנימיות בירושלים הנתונה במצור בתקופת המרד הגדול ברומאים. שלושה פלגים יהודים נלחמים זה בזה, הנוצרים הראשונים מגששים את דרכם, והרומאים בראשותו של טיטוס נוגסים בעיר חומה אחר חומה עד הכנעתה.

בשונה מן הנובלה השניה, המסתמכת על מקורות היסטוריים (ובוחרת מתוך שלל הגרסאות שלהם), הנובלה הראשונה, "בדרך אל העיר", שואבת ממציאות ימינו ומצביעה על העתיד הלא רחוק. מאבקי שמאל-ימין-חילוניים-דתיים מסלימים על לפיצול המדינה לשתים, פיצול שאינו מרגיע את הרוחות אלא מוביל למלחמות הפרדה חוזרות. על רקע זה חוזר לארץ אליהו, בנו של ראש המוסד, סוכן שפרש, ונשלח על ידי אביו להציל את אחיו שנפל (או בחר ליפול) לידי ממלכת שלם הפנאטית, מעין אירן יהודית.

הקשר בין שתי הנובלות ברור, והסופר אף רומז אליו כשהוא מזכיר את יוחנן מגוש חלב בנובלה הראשונה. אליהו מתייחס אליו כאל "איזושהי דמות היסטורית שאני אפילו לא בטוח אם באמת היתה קיימת", אך בעיני "ארבעה האבות", המנהיגים הרוחניים של ממלכת שלם, הוא דמות נערצת. האם מה שארע בארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה עתיד לחזור על עצמו? הנחתי שהסופר מבקש להזהיר, אך בפוסט (יומרני משהו) בפייסבוק, שמגדיר אותו כנביא (אמירה שהוא עצמו מתנער ממנה), מצאתי סברה שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, והספר אינו מתריע אלא מספר על מה שוודאי יתרחש בקרוב מאוד. ימים יגידו.

אין לי מושג אם הסופר התכוון לכך, אך מצאתי בספר מחווה ל"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן.

האיור של העטיפה הוא של יונתן חצור, אמן מוכשר שנפל בעזה חודש אחרי השבעה באוקטובר בעת פעילות לחיפוש חטופים.

הכתיבה של זיו דורקם יפיפיה, התיאורים חיים, הלשון מענגת. הנובלה השניה חפה מפגמים, בעיני. בראשונה, לעומתה, הרקע של ההיסטוריה העתידית מתואר כהלכה, אך הסיפור שנרקם על רקע ההיסטוריה חלש ובלתי משכנע. לפיכך, המלצה מסויגת.

כנרת זמורה דביר

2025

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

בילי, נטלי, מרי-אליס והלן הן רוצחות שכירות בשירות ארגון בינלאומי חוץ-ממשלתי המכונה "המוזיאון". הארגון נוסד תחילה במטרה ללכוד ולחסל פושעים נאצים, וכשמספרם של אלה פחת, עבר להתמקד בדיקטטורים, בסוחרי אדם, ובסוחרי סמים או נשק, כלומר, באנשים שחיסולם יביא תועלת לאנושות. הארגון, שהיה מורכב בימיו הראשונים מגברים בלבד, החליט לאפשר לנשים להצטרף לשורותיו, וארבע הנשים הללו גובשו בצעירותן לכלל יחידה עצמאית משלהן. הן מאמינות בשליחות שהוטלה עליהן, רוצחות ללא יסורי מצפון, ואינן חורגות מרשימת היעדים שמספק להן המוזיאון. אלא שכעת, כשהן בשנות הששים לחייהן ועל סף פרישה, מסתבר להן שהן עצמן הפכו יעד לחיסול. מישהו, אולי בתוך הארגון, החליט להפטר מהן, והן רוצות לגלות מי ולמה, וכמובן להציל את עצמן.

בריחה והסתתרות אינן באות בחשבון, גם משום שאין להן רצון לנהל חיי מחתרת, וגם משום שקשה להאמין שאפשר לחמוק לאורך זמן מעיני המוזיאון. לכן, חמושות בכישורים שרכשו עם השנים, הן יוצאות למסעות חיסול, שנועדו להוריד אחד אחד את כל מי שקם נגדן.

מכיוון שזהו ספר על נשים מזדקנות, יש בו ברכיים כואבות ופה ושם קוצר נשימה, שבעיני נראו כמו יציאה ידי חובת דרישת העורכת (שלה הסופרת מודה בסיום) לכתוב על נשים מבוגרות. פרט לכך, זהו ספר פעולה שיחודו בשיטות הפעולה הבלתי שגרתיות של הגיבורות, אבל בסופו של דבר הוא רגיל למדי. כמנהג ימינו, שהגיע הזמן לחדול ממנו, הוא מסופר לסרוגין בהווה ובעבר, ובאופן מלאכותי ההווה מסופר על ידי בילי בגוף ראשון, והעבר מסופר בגוף שלישי.

דיאנה רייבורן כתבה עשרים ושמונה ספרים בשמונה-עשרה שנים (אם לא טעיתי בספירה זהו הספר העשרים ושניים שלה). מצד אחד ניכרת מיומנות בכתיבה, היא זורמת, קריאה, לא מייגעת. מצד שני ניכרת ההסתפקות ב"ניצוצות" אקשן על חשבון סיפור משכנע, וחבל.

חובבי מתח לשמו כנראה ייהנו ממנו. אני פחות.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Killers of a Certain Age – Deanna Raybourn

מטר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

בשנת 1939 הוקמה מק"י, מחלקת קשר יונים, שהכשירה יוני דואר לשימושה של מחתרת ההגנה. כשהוקמה המדינה, נוסדה יחידת יונאים, על בסיס אותה מחלקה, כחלק מחיל הקשר. שובכים ניידים צורפו לפעילותן של היחידות השונות, והוסיפו לשמש את הצבא עד מחצית שנות ה-50', כשהטכנולוגיה דחקה אותן אל דפי ההיסטוריה. על פעילותם של היונאים והיונים במחצית השניה של שנות ה-40', עד הקרב על לטרון, מספר מאיר שלו באמצעות שתי דמויות מרכזיות – הנער שכונה "התינוק", בן למשפחה מתפוררת שגדל כילד חוץ בקיבוץ, ומצא את מקומו בשובך שהוקם במקום; ונערה, שכונתה "הילדה", שהביאה יונה פצועה אל גן החיות התל-אביבי, שם מוקם השובך המרכזי של מק"י, והצטרפה מוקסמת אל הצוות שאימן את היונים וטיפל בהן. בין שני הצעירים נוצר קשר של אהבה, שתוחזק באמצעות יונים שעפו בין העיר לקיבוץ, עד נפילתו של "התינוק" בקרב.

הסיפור של היונים ושל האנשים שטיפלו בהן, נמסר לידיו של יאיר, שמפנה את דבריו בעיקר אל אמו המתה, הדמות הדומיננטית בחייו. יאיר, כהה ועבה ומגושם, בניגוד להוריו ולאחיו התמירים והבהירים, חש תמיד יוצא דופן, אולי גם פחות מוצלח. גם בנישואיו לליאורה, אמריקאית עשירה, הוא מרגיש במקום השני. אמו, מעט לפני מותה, העבירה לו סכום כסף, וביקשה שישתמש בו כדי למצוא בית משלו, מקום משלו. נתח גדול מן הסיפור עוסק בחיפוש הבית ובשיפוצו, בסיועם של נדבן, שהוא לנצח אסיר תודה לאביו של יאיר, רופא שהציל את בנו, ושל בתו של הנדבן, אהובתו בעבר ובהווה של יאיר.

הכתיבה של מאיר שלו מפוארת, עמוקת ידע, שופעת להטוטי לשון, מדויקת לפרטיה ומעמידה תמונות מלאות חיים. הבעיה היא שכל היופי הזה אינו מכסה על דלות העלילה. בגרעינו זהו סיפור מעניין על יחידה בלתי מוכרת ברבים, וגם סיפור ענוג על אהבה צעירה הגוברת על כל המכשולים, אפילו מערימה על המוות (גם אם סצנת השיא בלתי סבירה בעליל). הגרעין הזה עטוף בסיפור חייו בהווה של יאיר (שאת הקשר שלו אל "התינוק" אפשר לנחש, אבל לטובת מי שאינו חובב קלקלנים אמָנע מלציין אותו), סיפור ארכני, חוזר על עצמו, בלתי מושקע בהסברת הדמויות ומניעיהן, ולמרבה הצער לא ממש מעניין. כתוב טוב, כל סצנה בנפרד, אבל החיבור לכלל עלילה מושכת אינו מתממש.

וזוהי, בעצם, הבעיה הקבועה של עם ספרי הפרוזה של שלו. הסגנון נפלא, רוחב האופקים מרשים, העלילה לא. לכן ספרי העיון שלו גם יפים וגם מרתקים, וספרי הפרוזה יפים בלבד. "יונה ונער" אינו יוצא מכלל זה. למעשה, בין ספרי הפרוזה שלו הוא מן החלשים.

לפיכך, רק בזכות השפה וההיבט ההיסטורי – המלצה מסויגת.

עם עובד

2006

אלונה קדר, סופרת מפורסמת בזכות סדרת ספרי מיקלוש החתול לילדים, מוקסמת מצפת. היא למדה שלוש שנים במכללת צפת בחוג למיסטיקה ורוחניות, וכעת באה להתגורר ביחידת דיור בעיר כדי לכתוב את הספר הבא בסדרה, "מיקלוש מחפש שורשים בצפת". הכתיבה אינה מתקדמת מעבר לכותרת, אבל עיסוק אחר לגמרי תופס את מלוא תשומת לבה ואת זמנה. בתה שירי, עובדת סוציאלית המטפלת באלמנות מלחמה, מבקשת את עזרתה בחיפוש אחרי חברתה יערה שלא הגיעה לפגישה מתוכננת אתה, ואינה עונה לטלפונים ולהודעות.

כמעט בעל כורחה אלונה מלוהקת לתפקיד של בלשית, אחרי שגופתה של יערה נמצאת על קבר האר"י. שמו של מיקלוש פותח בפניה דלתות, והיא משתחלת לחקירת המשטרה, מרחרחת במרכז לפגיעות מיניות, שבו עבדה יערה, בולשת אחרי המיסטיקנים המקומיים וטקסיהם הליליים, ונעזרת באהוב מן העבר שנטש אותה לטובת הדת. עבר והווה נקשרים יחדיו בדמותו של רח"ו, רבי חיים ויטאל, שהיה תלמידו של האר"י, וכעת הוא מתגלה בפני אמו של בן זוגה של שירי, ובדמותה של רחל האשכנזית, אשה חוזה שמוזכרת בכתביו של רח"ו, שאת יומנה (הבדוי) אלונה קוראת בשקיקה.

למען האמת, ההיבט הבלשי הוא החלש בספר, וכך גם הדמויות הבלתי משכנעות ברובן. על החולשות הללו מכפרים הרקע ההיסטורי והרוחני, שהוא מעניין למדי, המסלול המפותל אל הפיצוח, וכן השימוש המקורי במיקלוש, שלמרות היותו תוצר כתיבתה של אלונה הוא נוכח כדמות בפני עצמה. לעתים הוא מבדר ומהווה אתנחתא משעשעת, כמו בקטע הזה:

"כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,

כזה שהטייטל שלו עושה רוח,

הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,

מרוקן מהאיש את כל האויר".

לעתים הוא משמש כזרז לעלילה, או כקול המצפון של אלונה, כמו כאן:

"העיניים של מיקלוש היו מאשימות,

עוד פעם את חומקת ממשימות.

את התעלומה את חייבת לפתור,

המתחיל במלאכה אומרים לו גמור".

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד וחביב בהחלט, על הרקע המיוחד של צפת ואווירתה.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של אלה בודנקין.

שתים בית הוצאה לאור

2025

ג'ייסון בן השלושים ושתים משתוקק לילד משלו. הוא עובד כאיש נקיון ותחזוקה בבנין בו הוא מתגורר, ובו הוא חי עם ליזי, אשה בת גילו. לכאורה, למה שלא יממש את תשוקתו? אבל ג'ייסון הוא אדם בעל הפרעות אישיות קשות. הוא אובססיבי לנקיון ולשגרה קשוחה, הוא אינו בנוי לחיים עצמאיים במנותק מהוריו, המתגוררים באותו בנין, הוא אינו מבין מהם גבולות אישיים ומפר את פרטיותם של הדיירים האחרים. וליזי? כמי שחוותה טראומה קשה בילדותה, היא צורכת באופן קבוע כדורים פסיכיאטריים, ועל פי החלטת הוריה ורופאיה היא נוטלת גלולות למניעת הריון. ג'ייסון וליזי מנהלים משק בית משותף בשל הלחץ שהפעילה אמו של ג'ייסון, שהשתוקקה לראות את בנה חי חיים נורמליים למרות מגבלותיו, ולחצה על הוריה של חברתו של ג'ייסון להרשות לבתם למלא את תפקיד בת הזוג הקבועה. השניים מוצאים נחמה ותמיכה זה בזה, רוב הזמן, אבל האם יוכלו לתפקד כהורים? האם ליזי, שנכנעת לגחמותיו ולסטיותיו של ג'ייסון, שהוא על פניו בחור יפה תואר וביישן, תוכל לתפקד כאם בתוך הזוגיות הזו? האם ג'ייסון, שאפילו אחותו אינה סומכת עליו בסביבת בנותיה, יהיה אב ראוי?

לירן גולוד מספרת סיפור קודר על נפש אומללה, שתחילה יש נטיה לרחם עליה, אך בהדרגה האימה מפניה תופסת את מקום הרחמים. אנשים רבים סובבים את ג'ייסון, רובם אבודים בדרכם. אביו ואמו המגוננים, ליזי הכנועה והמסורה, ליזי-שלנו (כך נקראת אחותו מאז שליזי בת הזוג נכנסה לחיים) האחות השקופה, זו שתמיד במקום השני משום הנורמליות שלה שאינה מצריכה תשומת-לב מסוג זה שניתנת לאחיה, קארן השכנה שאינה מצליחה להתמודד עם האימהוּת ומרגישה רדופה בשל המסירות של ג'ייסון כלפיה, מסירות שלא ביקשה לעצמה.

ארבעה-עשר במאי הוא יום הולדתו של ג'ייסון, שנחגג תמיד באותו המקום ובאותה הצורה. בשל לידת אחייניתו השלישית השתבש סדר היום המוקפד, שיבוש שג'ייסון לא יכול היה להכיל. חודש מאי לא היה יפהפה באותה שנה. אני מניחה ששמו של הספר שואב השראה משיר של היינריך היינה הנושא אותו שם, ומרמז הן אל לידתו של ג'ייסון והן אל הכמיהה והתשוקה שבתוכו.

הספר קריא, מותח למדי, מעורר רצון לא להרפות עד לסיומו כדי לגלות מה עלה בגורלן של הדמויות, גם אם הוא מופרז בעודף הסטיות והאומללות שבו. מצד שני, לא ברור מה הסופרת מספרת כאן. אין שום תובנה שאפשר להאחז בה ולומר שבשלה היה כדאי לקרוא את הספר. איכשהו הדמויות נותרות תלושות ובלתי מפוענחות, ואם כך – למה לטרוח לספר עליהן? בעיה דומה היתה לי עם ספר קודם שלה, "נמר גימ"ל". תיאורים טובים, כתיבה מושכת, אבל הדמויות נותרות על הנייר ולא בלב הקורא (או למצער, לא בלב הקוראת הח"מ).

בשל הדואליות הזו, ההמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2025

עלילת ריטריט מסופרת בגוף ראשון מפיה של אשה כבת חמישים, מיזנטרופית סרקסטית, בעלת פנסיון לכלבים ולחתולים, אאוטסיידרית המתקשה מאוד ביצירת קשרים בינאישיים. היא נולדה כאחת מתאומים, הבריאה מבין השניים. אחיה מת מיד אחרי הלידה, והוריה לא הניחו לה לשכוח אותו ואת "אשמתה". כבר חמישה עשורים הוא נוכח בחייה, מגיח בדמות גלי כאב. מספר ימים קודם לתחילת העלילה נפרדה מבן זוגה האחרון, והיא מספיק מודעת לעצמה כדי לדעת ששוב היו אלה קשייה הפרטיים שחיבלו בקשר. בהחלטה ספונטנית, שאינה אופיינית לה, היא מצטרפת לריטריט בהנחייתה של מעין גורואית, שלפודקאסטים שלה היא אוהבת להקשיב. כל משתתפי הריטריט ואנשי הצוות, כך אנו לומדים כבר בתחילה, מתו במהלכו. המספרת נותרה שורדת יחידה. פרקי הספר הם עובדות שהיא מלקטת כדי לנסות להבין את שהתרחש.

אהבתי את השנינות, את המודעות החריפה לעצמה, את הסרקזם. תוך שימוש בפרטים שוליים לכאורה – נעליים בלתי תואמות, טון דיבור, תיאורי מקום – היא חופרת בתוך עצמה וגם חושפת את תרמית, או מה שנראה לה כתרמית, הארוע כולו. אילו הסתפקה הסופרת בזאת, היתה מתקבלת נובלה מהודקת, כואבת עד הזדהות ומשועשעת גם יחד. אבל לתוך הסיפור הזה נכנסים כמה קטעים הזויים שפוגמים בעיני שלא לצורך במציאותיות הנוקבת, ואינם מפזרים את הערפל (ולמען האמת, גם ערפל המוות ההמוני עצמו אינו נחוץ לדעתי). כמו כן, אחת העובדות המלוקטות היא מיקומו של הקיבוץ, שבו מתקיים הריטריט, על חורבות כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות, עובדה תלושה מכל הקשר, כאילו כדי לסמן וי במשבצת המתאימה, לצד משבצות העירונים מול הקיבוצניקים, הלינה המשותפת ורמז לשואה. גם המסקנה הנובעת מהסיום, ולא ארחיב, תמוהה בלשון המעטה.

אז לא, זה אינו "מסמך נוקב ואמיץ על ישראל המדממת, על אשמה וריפוי, על הבטחה וכזב, על גורל ומציאוּת ועל משפחה וחִבְרות", כפי שטוען הטקסט המתיימר על הכריכה. זה סיפור טוב בגרעינו – אשה פגועה המתבוננת בעולם ובעצמה מבחוץ, ועושה מאמץ, אולי אחרון, להשתלב – ובכושר הביטוי המופגן בו, שניסה להתרחב מעבר לגבולותיו והתפקשש שם.

פרדס

2025

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס