קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

מאיר שטרית, יליד אוקטובר 1948, עלה ממרוקו לארץ עם משפחתו כשהיה כבן תשע. המשפחה קבעה את מגוריה ביבנה, שהיתה אז ישוב נידח ומוזנח. ב-1974, בגיל עשרים וחמש, אחרי לימודים אקדמאים ושירות צבאי כקצין בחיל רפואה, ייסד עם חבריו רשימה שרצה לראשות יבנה במטרה לשנות את פני העיירה. את הגב המפלגתי קיבל מיצחק שמיר בליכוד, ונותר חבר המפלגה במשך רוב שנות פעילותו למרות עמדותיו היוניות ותמיכתו ביוזמת השלום הסעודית ובפתרון שתי המדינות. בשלוש-עשרה שנותיו בראשות יבנה שיפר את החינוך במקום, הרחיב את הבניה, משך אוכלוסיות חזקות, וקיים את התחייבותו לשנות את פניה. בהמשך היה חבר כנסת, גזבר הסוכנות היהודית, ושימש כשר במשרדי החינוך, התחבורה, האוצר, הפנים, המשפטים והשיכון בממשלות שונות ותחת ראשי ממשלה שונים. כשהוקמה מפלגת קדימה חבר אליה, ואחר-כך אל מפלגת התנועה. מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה נפלה בגלל פרשיה של הטרדה מינית לכאורה שהוא מכחיש ומגדיר כפרשת סחיטה מצד המתלוננת, אם כי בזמנו בחר לשלם לה דמי שתיקה כדי לסגור את הענין בשקט. אחרי פרישתו מן הפוליטיקה פנה לעסוק בחינוך אקדמי ונתן את קולו למחאה נגד המהפכה המשפטית.

את מסלול חייו מתאר שטרית באוטוביוגרפיה זו. כצפוי מספר מעין זה הוא גדוש ב"עשיתי" וב"צדקתי", לצד אזכורים מעטים של דברים שלא הצליח להגשים, והדברים אינם נאמרים בזלזול, אם כי יש פנים לכאן ולכאן באשר לכל מה שהוא מציג כהישג, כפי שלמדתי מעיון בכתבות ישנות ברשת (עד כמה שניתן לסמוך גם עליהן). שטרית צמח בעוני ובמחסור, אבל בחר לשנות את חייו במו ידיו, וזהו גם המסר שהוא מבקש להעביר: "ההצלחה שלכם תלויה רק בכם". הוא מתנגד נמרץ לגישה של ש"ס שמבקשת לשמר את תחושת הנחשלות, ומאמין בכוח של כל אחד לקבוע את גורלו בעצמו. עמדו לזכותו כשרונו, האמביציה שלו, וגם אנשים טובים שנקרו בדרכו כאדם צעיר, ידעו לכוון אותו ואפשרו לו להביא את יכולותיו לידי ביטוי.

שמו של הספר עורר בי תחילה התנגדות, משום שנראה שהוא מנציח את תחושת שתי החברות שנדמה שמתקיימות כאן, אשכנזית וספרדית. אבל ישראל הראשונה והשניה מקבלות מפיו פרשנות שונה, בלתי מפלגת: "לתפיסתי, ישראל הראשונה הם האנשים שמתאמצים, לומדים, עובדים, מתפתחים ומצליחים. יש ביניהם אשכנזים וספרדים ואנחנו רואים אותם בכל הדרגות ובכל הרמות – בצה"ל, בפוליטיקה, בעסקים, באקדמיה ובתחומים רבים אחרים. לישראל השניה שייכים אלה שמעדיפים להתלונן ולא מתאמצים כלל לשפר את מצבם". הוא אינו חולק על עובדת קיומה של גזענות כלפי העולים מארצות ערב בשנים הראשונות לקיום המדינה, ויודע שלעולים אלה היה קשה יותר למצוא מסילות לממסד שהיה רובו ככולו אשכנזי. אבל הוא מאמין שהיו כוונות טובות, וגם אם נעשו טעויות קשות בתהליך הקליטה לא היתה אפליה מכוונת. גישה מרעננת בהחלט.

שטרית מתייחס גם למצב הנוכחי במדינה, מבכה ערכים ומנהל תקין שהיו ואינם, ומייחל להחלפתה של הממשלה (אם כי הוא מביע הערכה לנתניהו בשנותיו הראשונות כראש ממשלה).

כמי שמציג עצמו כאדם שערכי יושר מנחים אותי, הופתעתי לקרוא שיעץ לאולמרט לא להתפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, וכי גם היום הוא מצדיק את עצתו זו למרות ההרשעה והמאסר, שעליהם הוא אינו אומר מילה.

הספר מעניין מבחינה היסטורית ומבחינה אישית, מאפשר הצצה קלה אל אחורי הקלעים של הפוליטיקה, מרענן את הזכרון לגבי ארועים שכבר שכחתי, ומומלץ. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל.

כנרת זמורה

2026

אלישבע-מרים, המכונה בפי מכריה אלי, היא תלמידת סמינר חרדי לבנות בקרית ספר. הוריה הם בעלי תשובה, ילידי ארצות הברית, מקפידים בקלה כבחמורה, אחותה הבכורה ואחיה הצעירים דבקים באותה הדרך. בעקרון, גם אלי מחזיקה באותם ערכים, מקבלת על עצמה את הכללים, רואה את עתידה כאשת תלמיד חכם המפרנסת את בעלה כדי שיוכל להקדיש את עיתותיו לתורה, צופה הליכות ביתה ומגדלת ילדים למצוות. בקצוות, היא מרשה לעצמה חריגות קלות. גרביונים פחות עבים מן המקובל, טיפונת איפור, פה ושם הצצה סקרנית אל העולם הבלתי חרדי. אולי גורמת לכך נוכחותן בסמינר של בנות מזרמים פחות חרדיים, אולי זוהי חקרנות גרידא של בת-עשרה.

התהיות הקטנות הללו באשר לכללים שעל פיהם היא חיה מקבלות תפנית משמעותית כשהיא פוגשת את דני, אחיו של גיסה מאיר. בניגוד למאיר ולכל משפחתו, דני נמנה עם אלה המכונים שבאבניקים, הפושטקים של החברה החרדית. דני נפלט מכל ישיבה שאליה רושמים אותו הוריו, הוא ממיר את הכיפה החרדית בכיפה קטנה סמלית, שגם אותה הוא חובש רק כדי לכבד את הוריו, הוא מרשה לעצמו ג'ינס וטריקו, ומרגע לרגע הוא מאבד את אמונתו, ונוטה יותר ויותר אל החיים החילוניים.

אלי מוצאת עצמה נמשכת אל דני, נמשכת וחוששת, מתייסרת באהבה שהיא אינה אמורה לחוש ורוצה עד מאוד באהבה הזו. השניים נפגשים לעתים רחוקות בנסיבות משפחתיות, וכל פגישה מעצימה את המשיכה ביניהם, את קרבת הלבבות. גבול נחצה כשהם נוגעים זה בזה, ובסופו של דבר (עובדה המסופרת כבר בפרקים הראשונים) אלי מוצאת עצמה בהריון אחרי מגע מיני חד-פעמי ביניהם.

בחברה החרדית הסגורה והנוקשה מדובר במשבר מערער, שאינו משפיע רק על שני הצעירים אלא גם על משפחותיהן הענפות, שנאלצות להתמודד עם הבושה שאותה יש לשמור בסוד.

לאה סאקס, שניכר שהיא בקיאה בעולם שהיא מתארת, מיטיבה לבטא את הבלבול של אלי, את ההיקרעות בין החינוך לנטיית הלב, בין הרצון לדבוק בערכים שעליהם חונכה לרצון לדבוק באהבה שהיא חשה. היא מוליכה את אלי בין כניעה למרדנות דרך רצון למצוא שביל זהב, ומובילה את העלילה אל נקודת הכרעה. יש לציין כי הספר אינו בא לערער על אמונות ועל אורח חיים חרדי, אלא בודק מה מתרחש בנפשו של מי שאינו מוצא עצמו מתאים בשלמות למסגרת.

בניגוד לצד המוצלח הזה של הספר, תיאורי המשיכה של אלי כלפי דני ארוכים, חוזרים על עצמם שלא לצורך ומייגעים. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מקיצורו באופן ניכר, מקיצוץ משמעותי בתיאורים הללו, ומהשארת הבמה המרכזית לדילמה הנצחית שבין חינוך שהוטבע לדרך עצמאית, ולהתלבטויות שבין בחירה בעולם הנוקשה שערכיו ברובם מקובלים עליה לבחירה באושר הפרטי שהיא ודני זכאים לו.

בהסתיגות האמורה, הספר נוגע ללב, ומעניק הצצה מעניינת אל עולם סגור.

קינמון

2025

מגי, בתו המנוכרת של פרנק, חוזרת לחייו במפתיע אחרי נתק של שלוש שנים, ובפיה בשורה: היא מתחתנת. פרנק, שפגש לאחרונה את בתו בדירתה השכורה העלובה מוצא אותה כעת בפנטהאוז המפואר של בן זוגה איידן, בנו של מנהל החברה שבה היא מועסקת. החתן עצמו, לצערו, מעורר בו חששות בשל יחסו המאולץ כלפיו ובשל ממצא מחשיד שהוא מוצא באקראי בדירתו. מצד אחד הוא מבקש להזהיר את מגי, אך מצד שני הוא נזהר לא להתעמת איתה אחרי שסוף סוף חודש הקשר ביניהם. אז הוא מנסה לזרום.

יחד עם אחותו תמי ועם אביגיל, ילדת האומנה החדשה שלה, הוא מגיע לחתונה במתחם מבודד, עשיר להפליא ומוזר להפליא. נדמה שמה שכולם, בני משפחה ואנשי צוות, מבקשים הוא להנעים את זמנו של פרנק, אבל הוא עצמו אינו מסוגל להרגיע את חרדותיו. שמועות בלתי נעימות, שלא לומר פליליות, אופפות את איידן ואת משפחתו, ופרנק מנסה להפריד אמת מבדיה כדי לגרום לבתו לקבל החלטה מושכלת באשר לחתונה. מגי מצדה מפגינה שאננות, בטוחה לחלוטין בהחלטתה.

האם מגי היא קורבן תמים ועיוור של אהבתה? האם "אין גבול לרמות הטמטום שהורים מסוגלים להגיע אליהן כדי לרמות את עצמם",ובלבד שיוכלו להאמין שילדיהם צחים כשלג? פרנק מוצא עצמו מיטלטל בין גרסאות שונות של האמת המוגשות לו.

ג'ייסון רקולאק מספר סיפור קריא רב תפניות, שכל אחת מהן מפריכה את מה שהיה ידוע לפניה. חובבי מתח לשמו ייהנו ממנו. קוראים ביקורתיים ימצאו בו אי סבירויות לרוב, ויצטרכו להשעות את השיפוטיות כדי לזרום עם העלילה.

The Last One at the Wedding – Jason Rekulak

ידיעות ספרים

2026 (2024)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

הרכב שבו נהגה מוריה דיין קודיש פגע ברוכב אופנוע של וולט. ברגעים הראשונים היתה בטוחה שהאיש נהרג. היא היתה בטוחה שגם היא עומדת למות, משום שרכבה התדרדר ונסיונות לעצור אותו כשלו. האיש נפצע קשה אך נותר בחיים. הרכב נעצר וגם היא ניצלה. אבל חוויה כזו אינה יכולה לעבור מבלי להותיר חותם, ואין המדובר רק בשאלת אשמה או חפות. "הושלכתי לתוך מערבולת מאיימת שבה חיי משתנים ומשתכפלים בעת ובעונה אחת", היא מעידה, ועל המערבולת הזו היא מספרת בספר.

התחושה הכללית שהספר משרה היא של אי נוחות. אמנם אנחנו לא יודעים, כנראה איש אינו יודע בוודאות, מה היה הגורם לתאונה – אי עצירה שלה, התפרצות שלו – אבל ההתנערות מאשמה, הטלתה באופן גורף על השליחים הפרועים של וולט, הבחירה לא לדעת מה בדיוק עלה בגורל רוכב האופנוע כי קשה להכיל את שני הסיפורים – שלה ושלו – יחד, ההתמקדות בהתחמקות מעונש – בכל אלה יש טעם חמצמץ, מתנשא במקצת. יש משהו מקומם במשפטים מסוג "היינו צריכים להכין את תכנית הפעולה. איך מעקמים את סיפור לטובתנו. בכלל לא חשוב מה היה". בסופו של דבר המשפט הסתיים בעסקת טיעון שבמסגרתה נשלל רשיונה של הכותבת לחצי שנה והוטלו עליה עבודות שירות, שגם אותן היא נסתה לתמרן לנוחותה.

אבל יש להודות שאי הנוחות נגרמת לא בגלל שיפוטיות כלפי הכותבת, שחושפת את שעבר עליה ביושר ובכנות, אלא כנראה בגלל הידיעה שרוב האנשים היו נוהגים בדיוק כך אילו נקלעו לאותה הסיטואציה. מבקשים להפחית את האחריות, לאו דווקא מתוך התחמקות, אלא משום שקשה לחיות עם האשמה, מוצדקת או לא; מנסים להמנע מעונש משנה חיים בדמות כלא; חוששים להביט בעיני הצד השני; רואים נלעגות בתהליך המשפטי; מוצאים מפלט ארעי בהפניית ההתמודדות מן התאונה אל הביורוקרטיה המשטרתית. הכל כדי לצלוח את המערבולת שנקלעו אליה שלא בטובתם.

מוריה דיין קודיש היא דוקטור לספרות, אשה של מלים, וכשרונה בא לידי ביטוי בספר. שפת הספר נאה מאוד, עמוסת דימויים מקוריים, ועירוב הלכי הנפש עם הצדדים המעשיים של ההתמודדות עם התאונה ותוצאותיה מציג תמונה שלמה, כנה, מטרידה וראויה לקריאה.

שתים בית הוצאה לאור

2026

עבור ג'ון אביה היא קיט-קט, עבור גבריאל חברה היא ק"ק, קונרד מאהבה לסירוגין מכנה אותה חתולת פרא, וכשהיא נעצרת באשמת רצח מתייחס אליה מקס, העיתונאי החוקר המסקר את משפטה, כאל קייט הקטלנית. טארון, המוביל את הסנגוריה, מעדיף את השם הסולידי קתרין. כל אחד מהם רואה את קתרין קול מנקודת המבט שלו, ואיש, כך מסתבר, אינו מכיר אותה בשלמות.

אז מי היא קתרין קול? נערה צעירה, נורמטיבית בסך הכל, שנאבקת על מקומה במשפחה, ומנסה להתמודד עם מותו של אחיה ועם גירושי הוריה, או רוצחת בדם קר שהותירה מאחוריה ארבע גופות? דוברת אמת שאנשים, אפילו הקרובים לה, בוחרים להתעלם ממנה ולהניח שמדובר בשקר, או תככנית וסכסכנית, מעלילה עלילות והורסת אנשים? מציאותית ושוחרת טוב, או מסוחררת משפע הקונספירציות ברשת ושואפת נקמה?

כשקתרין נעצרת בעקבות הרצח המרובע, היא אומרת לשוטרים "זה הגיע להם". די במשפט הזה כדי לגרום לכולם להאמין שאין ספק שתורשע במשפט. אביה אומר שאינו מאמין שהיא מסוגלת לרצוח, אבל במקביל מבקש בארועים מילדותה הסבר להתנהלותה בהווה, ותוהה על מידת אשמתו שלו. גבריאל, שמאמין בכל הקונספירציות, ואילו היה אמיץ יותר וחולני פחות אולי היה פועל לאורן, תומך בה ולא משנה מה עשתה או תעשה. קונרד מתאר קשר שהתנהל כמו חיזור גורלי, ומביע את אמונתו שהיא מסוגלת לכל. עבור מקס היא סיפור מצוין. טארון, היחיד מכולם, מודה שאינו מבין אותה. בעבר הגן על אשה שסומנה ללא עוררין כרוצחת, האמין בחפותה והצליח להביא לזיכויה רק כדי ללמוד אחר כך שככל הנראה היתה אשמה, ולכן הוא מתנהל בזהירות, מתנדנד בין אמון לסלידה.

הספר בנוי בפרקים קצרים, שבכל אחד מהם אחת הדמויות "מדברת" אל קתרין (כולן מדברות בדיוק באותו הקול, וחבל), מעלה זכרונות, ומתארת את התחושות במהלך המשפט. בהדרגה נחשפות עובדות אודותם ואודותיה שלעתים משנות את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. האם יתכן שקתרין, זו שהצהירה "זה מגיע להם", היא לא זו שרצחה, או שהסופרת מתעתעת בקוראים? צריך להגיע לסיום כדי לגלות.

"מי את קתרין קול?" מותח למדי, אולי קצת ארוך מדי, אבל בזכות הפרקים הקצרים אינו מעיק (מה שכן מעיק זו הכמות הבלתי הגיונית של שגיאות כתיב שהיו צריכות להעלם בשלב ההגהה). הספר מעלה את הנושא המעניין תמיד של מה אנחנו באמת יודעים אפילו על האנשים הקרובים לנו, ובסך הכל מהווה חווית קריאה קלה וסבירה לסוגה.

Her Many Faces – Nicci Cloke

פן וידיעות ספרים

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: אילן פן

תומס קווין הוא סופר של ספר אחד, שלא הצליח במיוחד, והוא גם בנו של סופר מצליח ובעל שם שמעולם לא היה אתו בקשר נפשי קרוב. לעומת זאת, עם אנדרו בלאק, אף הוא סופר של ספר אחד, אבל מצליח מאוד, היה לאב קשר קרוב. בספר נוסף של תומס איש אינו מעוניין. על ספר נוסף של בלאק אפשר רק לחלום, שכן הוא מסרב להמשיך לכתוב. מזה כחצי שנה חי תומס לבדו, ללא אשתו שיצאה עם משלחת מחקר לאיי הפסחא. התקשורת איתה מסתכמת בצפייה רציפה בה על מסך הטלויזיה, ומדי פעם בשיחות טלפון. דירתו של תומס הולכת ומדרדרת אל אי סדר וטינופת, וגם מצבו הפיננסי הולך ורע. כשהוא מקבל הודעה קולית תמוהה – "למה שור ומלאך בבית לחם?" – מאביו שמת לפני שנים, ובאותו זמן גם מכתב קצר וחידתי מבלאק, תפיסת המציאות שלו מתערערת.

"השד של מקסוול" הוא ספר מוזר. הוא עוסק בשפע נושאים, מטשטש גבולות בין ספרות ומציאות, שולח זרועות לפיזיקה ולמיסטיקה, בנוי כתעלומת מתח מתעתעת, ונוקט גם באמצעים ויזואליים – שבירת שורות ועיצובן כעלים, לדוגמא – כדי להעצים את תחושת המבוך ההזוי שאליו נקלע תומס.

כל אחד מנושאי הספר מעניין בפני עצמו. תומס מעסיק עצמו ללא הרף באנטרופיה – אקראיות ואי-סדר – וגם שמו של הספר לקוח מאותו תחום, ומתקשר בסופו של דבר לפיצוח של הארועים אליהם הוא נקלע. הוא מתעניין בטקסטים דתיים, בדרך התהוותם ובספרים שאבדו בדרך, והוא מוקסם מסיפורים מיסטיים הקשורים באותיות, במשמעותן ובכוחן. כל אחד מאלה, כאמור, מעניין. הבעיה, בעיני, היא שהספר הזה הוא "יותר מדי". יותר מדי נושאים, יותר מדי חזרות, יותר מדי סטיות מן המציאות. כן, בסופו של דבר מגיע הסבר, אבל הוא אינו מספק ולטעמי רחוק מהגיוני. כשמקלפים את ה"יותר מדי" מקבלים סיפור טוב על אבהות, על זוגיות, על חיפוש זהות, על תשוקה ועל ספרות, אבל רוב הזמן הנושאים האלה מיטשטשים תחת המלל. בראיון אתו אמר סטיבן הול שהוא כותב את מה שהוא אוהב לקרוא, שהוא אינו חובב לינאריות ושהוא אוהב לא לדעת הכל. כנראה יש לנו העדפות שונות.

בשל הנושאים המעניינים והמקוריות – המלצה מסויגת.

Maxwell’s Demon – Steven Hall

כנרת זמורה דביר

2026 (2021)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

יוסי, בן זוגה של לאה'לה מזה שנים רבות, ניצב בפני מציאות חדשה. אשתו האהובה שוקעת בדמנציה, והוא נוטל על עצמו את הטיפול בה. יוסי עצמו אינו צעיר, הוא שוכח דברים, אולי בגלל הלחץ אולי בגלל הגיל. הוא נדרש למאמץ גופני שלמעלה מכוחו, אבל הוא נחוש בדעתו להיות הכל בשביל אשתו, בעל ומטפל ותומך, ואולי יותר מכל מגן מפני מבטיהם של זרים שרואים רק את לאה'לה התלותית והשוקעת של עכשו ואינם מכירים את מי שהיתה.

תמר, בתם של בני הזוג, מנסה להיות מעשית בשבילם. היא מוודאת שיחתמו על יפוי כוח מתמשך, היא מצליחה לגרום לאביה להרשות למעריכה של הביטוח הלאומי להגיע לבדוק את התפקוד של לאה'לה, היא משכנעת אותו להכניס למשך כמה שעות הביתה עוזרת שתסייע ללאה'לה בפעילויות שדורשות מאמץ מצד מי שעוזר לה. היא יודעת שבעתיד הלא רחוק תצטרך לעזור לו להבין שאמה נזקקת למקום בטוח יותר מהבית.

בקטעים קצרים, המשולבים בספר, מובעות תחושותיה של לאה'לה, המודעת לעתים לבלבול שבו היא שרויה, ומובעות מעט גם תחושותיה של תמר, שנדרשת להיות מעשית גם כשהיא כואבת. אבל עיקרו של הספר הוא ההתמודדות של יוסי עם המציאות החדשה שלא ביקש לעצמו, אבל שהוא נענה לה באהבה.

"אני מצטער שאני לא מספיק", הוא לוחש ללאה'לה, כשהוא מבין שישנם דברים שהסייעת עושה במקומו ועושה זאת טוב יותר. "מה שאני עושה זה עבודה. מה שאתה עושה זה אהבה. לא אותו הדבר", מנסה הסייעת להרגיע את יסוריו.

שש הנקודות שבשם הספר הן אלה שאותן בוחן הביטוח הלאומי כדי להחליט אם הנבדק זכאי לסיוע כספי או מעשי. אלה הם גם ששת הקודים שמוצא יוסי בספר המנתח את האלגוריתם של האהבה, ספר שאתו הוא מתווכח ללא הרף, אבל גם מסכים לעתים. כך, לדוגמא, כשהוא מוצא בספר פרק בשם "אופטימיזציה של משאבים", התוכן מדבר אליו בהקשר של הכנסת סייעת הביתה. "זה מה שהוא צריך. לא להחליף את עצמו, אלא לקבל עזרה כדי להישאר. כדי להיות שם ברגעים האלה, הרגעים החשובים באמת. אופטימיזציה של משאבים. אולי הסופר המגוחך הזה צודק". ואלה הם גם ששת הקודים שהוא מנסח בעצמו. "הם לא היו קודים של יעילות; הם היו קודים של עקשנות".

"שש הנקודות של לאה'לה" עוסק ברגישות בנושא כואב ומאיים. נראה לי שהספר לא עבר עריכה מקצועית, וחבל. עריכה היתה מנכשת מעט חזרות ומארגנת טוב יותר את זרימת תוכנו. אבל גם כך הוא נכנס אל הלב, מאפיין היטב את הדילמות שבפניהן ניצב יוסי ואת רגשותיו, וכאמור עושה זאת ברגישות.

הוצאה עצמית

2025

כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח

"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.

לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.

מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?

ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.

ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.

למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".

בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.

The Ideological Brain – Leor Zmigrod

כנרת זמורה דביר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

שתי נובלות מרכיבות את "בדרך אל ירושלים". השניה שבהן, "בין חומות העיר", מסופרת מפיו של שמעון בן לוי, אחיו של יוחנן מגוש חלב, שמחפש את עצמיותו בסבך הפילוגים והמלחמות הפנימיות בירושלים הנתונה במצור בתקופת המרד הגדול ברומאים. שלושה פלגים יהודים נלחמים זה בזה, הנוצרים הראשונים מגששים את דרכם, והרומאים בראשותו של טיטוס נוגסים בעיר חומה אחר חומה עד הכנעתה.

בשונה מן הנובלה השניה, המסתמכת על מקורות היסטוריים (ובוחרת מתוך שלל הגרסאות שלהם), הנובלה הראשונה, "בדרך אל העיר", שואבת ממציאות ימינו ומצביעה על העתיד הלא רחוק. מאבקי שמאל-ימין-חילוניים-דתיים מסלימים על לפיצול המדינה לשתים, פיצול שאינו מרגיע את הרוחות אלא מוביל למלחמות הפרדה חוזרות. על רקע זה חוזר לארץ אליהו, בנו של ראש המוסד, סוכן שפרש, ונשלח על ידי אביו להציל את אחיו שנפל (או בחר ליפול) לידי ממלכת שלם הפנאטית, מעין אירן יהודית.

הקשר בין שתי הנובלות ברור, והסופר אף רומז אליו כשהוא מזכיר את יוחנן מגוש חלב בנובלה הראשונה. אליהו מתייחס אליו כאל "איזושהי דמות היסטורית שאני אפילו לא בטוח אם באמת היתה קיימת", אך בעיני "ארבעה האבות", המנהיגים הרוחניים של ממלכת שלם, הוא דמות נערצת. האם מה שארע בארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה עתיד לחזור על עצמו? הנחתי שהסופר מבקש להזהיר, אך בפוסט (יומרני משהו) בפייסבוק, שמגדיר אותו כנביא (אמירה שהוא עצמו מתנער ממנה), מצאתי סברה שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, והספר אינו מתריע אלא מספר על מה שוודאי יתרחש בקרוב מאוד. ימים יגידו.

אין לי מושג אם הסופר התכוון לכך, אך מצאתי בספר מחווה ל"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן.

האיור של העטיפה הוא של יונתן חצור, אמן מוכשר שנפל בעזה חודש אחרי השבעה באוקטובר בעת פעילות לחיפוש חטופים.

הכתיבה של זיו דורקם יפיפיה, התיאורים חיים, הלשון מענגת. הנובלה השניה חפה מפגמים, בעיני. בראשונה, לעומתה, הרקע של ההיסטוריה העתידית מתואר כהלכה, אך הסיפור שנרקם על רקע ההיסטוריה חלש ובלתי משכנע. לפיכך, המלצה מסויגת.

כנרת זמורה דביר

2025

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי