
"זה היה מורט עצבים ומייגע, אך בכל פעם שניסה לדמיין חיים אחרים, הגיע למסקנה שחייו שלו, בסופו של דבר, אינם כה גרועים"
רוברט סיימון, בעליו של בית קפה ברובע ליאופולדשטאדט בוינה, חווה חיים לא קלים. הוא התייתם בגיל צעיר, גדל בבית יתומים בחסותן של נזירות, והתפרנס מעבודות מזדמנות בשוק המקומי. בתאונת עבודה איבד שלוש אצבעות. בשנת 1966 שכר מקום משלו ופתח בית קפה. לא היה לו בטחון ביכולתו לנהל את המקום, אבל בעידודה של בעלת הבית שלו, אלמנת מלחמה, אזר אומץ. האלמנה היא גם זו שנתנה לו את הרעיון להציע למבקריו פונץ' חם בימים הקרים שבהם העסקים נחלשו. בית הקפה לא העשיר את סיימון, אבל הוא "לא יכול היה שלא לחייך למחשבה על כל הנשמות האבודות שהתכנסו בבית הקפה שלו מדי יום", והיה מרוצה. עשר שנים אחר כך נאלץ לסגור את בית הקפה בשל חובותיו של בעל המקום. כדרכו, בהשלמה שקטה, לא התעכב להתעצב למרות הלם הבשורה, אלא ערך מסיבת פרידה לכל לקוחותיו. "מוטב לסיים דברים כל עוד נותר בך הכוח להתחיל משהו חדש", אמר לעצמו.
רוברט זטהאלר מתאר את קורותיו של הרובע בעשור שבו פעל בו בית הקפה. מילה שאביצה, שגם חייה לא היו קלים, איבדה את עבודתה כתופרת בגלל התחרות הסינית בענף, ובאה לעבוד בבית הקפה. הקצב, חברו של סיימון, יודע שהוא עתיד לאבד את מקום העסק הותיק שלו בשל כניסתם לשוק של סופרמרקטים. העיר עומדת להתהדר במטרו, וחפירות נערכות בכל מקום. כשסיימון מסדר את בית הקפה בימי הפעילות האחרונים הוא שם לב לראשונה עד כמה המקום הזדקן בעשר השנים. "במהלך השנים האחרונות, האזור סביב ה"כרמליטרמרקט" (Karmelitermarkt) השתנה בהדרגה; אף שכל אחד מהשינויים הללו, כשלעצמו, לא היה משמעותי במיוחד, הרי שבמבט לאחור, המסיבה נראתה לו כהבהוב אחרון של תקופה שכמעט כבתה – כלהבה בוהקת אחרונה המגיחה מתוך ערפילי העבר".
הספר מתאר מספר דמויות הקשורות באופן כזה או אחר בבית הקפה. לצד סיימון ומילה הוא מתאר את הקצב ואת יחסיו עם אשתו וילדיו; את המתאגרף המתאהב במילה ונישא לה; את סשה, אשה תמהונית שסיימון מאוהב בה בשלב מאוחר בחייו; את אלמנת המלחמה, בעלת הבית של סיימון; את ארני, גבר המחולל מהומות, האדם היחיד שסיימון סילק מן המקום ומצפונו ייסר אותו על כך; ועוד. הסיפור מעוגן עמוק ברובע הוינאי בפרט ובאוסטריה בכלל, והוא מזכיר ארועים ואישים מן ההיסטוריה המקומית. למעשה, היבט זה עמד מעט ביני ובין העלילה. בשונה מ-The Tobacconist, שהיה מעוגן בתקופה המוכרת של שנות השלושים, ובשונה מ"חיים שלמים" שעקב אחרי המעבר ממודרנה לקידמה, נושא גלובלי גם אם מקום ההתרחשות העלילה היה באוסטריה, כאן יש משמעות למיקום, והרגשתי שאני מחמיצה הקשרים בשל חוסר היכרות.
סיימון, למרות כל ההבדלים, מזכיר במידה רבה את גיבורו של "חיים שלמים". למעשה, המשפט שבחרתי לפתיחת הסקירה כדי לאפיין את סיימון, דומה ברוחו לזה שבו בחרתי לפתוח את הסקירה על "חיים שלמים" כדי לאפיין את גיבורו, אנדריאס אגר: “הוא לא הצליח לזכור מאין בא, ובסופו של דבר לא ידע לאן ילך. אבל הוא יכול היה להביט לאחור, ללא חרטה, על הזמן שביניהם, על חייו, בצחוק מתגלגל ובפליאה גמורה”. שני האנשים מתהלכים בתמימות כלשהי בעולם שלא האיר להם פנים, מקיימים חברויות מעטות אך איתנות, רואים את העולם משתנה מול עיניהם ומסתגלים לשינוי. "אתה עושה מה שאתה יכול. אתה לא יודע אם זה הדבר הנכון עד שזה נגמר", אומר סיימון. למרות הסתגלנות שניהם מגלים יוזמה מדי פעם, ושניהם ניחנו ברוח של השלמה רוגעת, בנאמנות לידידיהם, וביכולת להסתפק בחברת עצמם.
הספר מסופר ברובו מפיו של מספר נייטרלי (שמחבב את גיבורו ומצליח להנחיל את החיבה לקוראים), אך מדי פעם משולבים בו קטעי שיחה של באי בית הקפה המרכלים על כל מי שאינו נמצא בסביבתם, מעין מקהלה יוונית המספרת בקצרה את קטעי הסיפור החסרים. ה"מקהלה" היא בעיקר זו שמשמיעה דברי ביקורת על החברה הוינאית. כך, לדוגמא, נאמר כי "זו וינה; כל מי שנחמד – הוא חשוד. אנחנו צריכים להתבייש". ויש גם התיחסות לעבר הקרוב של המדינה: "בונים עכשיו רכבת תחתית. תאר לעצמך. כמו חפרפרות שחופרות מנהרות מתחת לעיר. מה לדעתך ימצאו שם? בווינה, מתחת לכל אבן ריצוף, מסתתרת גולגולת", ובצורה מפורשת יותר – "הוא היה נאצי; מספרים שאחרי המלחמה הוא לקח מפתח ברגים, ניגש לצלב הקרס שלו ועיקם אותו לצורת צלב. זה לא אומר כלום – בווינה, כל אדם שני הוא נאצי. לאן בעצם כולם היו אמורים ללכת?"
זטהאלר מספר, בכתיבה עדינה וברגש מאופק, על בדידות ועל אחווה אנושית, על חלומות צנועים ועל הסתפקות ביש, ועל מציאת משמעות בחיים שהם לכאורה קטנים. סיימון וחבריו, כמו גיבורי שני הספרים האחרים, נכנסים אל הלב, וגם הספר הזה מומלץ.
Das Café ohne Namen – Rover Seethaler
Canongate Books
2025 (2023)
Translation from German: Katy Derbyshire