תגית: זיקנה

ההתרשמות הראשונה שלי היתה שנושאו המרכזי של הספר הוא ההזדקנות. זהו סיפור חייה של הגר שיפלי בת ה-90, המתגוררת עם בנה וכלתה. מצב בריאותה מתדרדר, כלתה המטפלת בה במסירות גם היא כבר לא צעירה, ובעצה אחת עם הבן הם מחליטים להעביר את הגר לבית אבות. הגר, אשה קשה, מספרת את סיפור ימיה אלה, ובמקביל גם את קורותיה בעבר. תהיתי כיצד יכולה סופרת בשנות ה-30 לחייה להכנס כל-כך במדויק לעורה של בת 90, ובאחרית הדבר לספר מצאתי דברים שכתבה לחברתה במהלך העבודה על הספר: "את הטיוטה הראשונה כתבתי כאילו הגברת הזקנה מכתיבה לי את סיפורה… ועכשו אינני יודעת אם אפשר לסמוך ככה על התת מודע, או שמא הכל אשליה שיש לה מובן בעיני, אבל קורא אחר יראה בה סיפור פשוט מדי ובלתי אמין". תנוח דעתה של לורנס: הסיפור אינו פשוט, והוא בהחלט אמין.

מאותה אחרית דבר למדתי כי לספר היבטים נוספים. אחד מהם אפילו לא הייתי קרובה לנחש, לא משום שהוא אינו מהותי בספר, אלא משום העדר ידע מוקדם. מסתבר שגם לקנדה דור מייסדים משלה, ויחסיהם עם צאצאיהם מורכבים ומסובכים: "דומה כי קודם שכתבתי את "מלאך האבן" לא הבנתי כמה מורכבים היו רגשותי כלפי דור המייסדים, כמה קשה היה לקבל את הסמכותנות שלהם, את חוסר הגמישות שלהם, את חששם להראות אהבה, ואת להיטותם לזרוע כעס. ועם זאת הם יישבו והפריחו שממה. הם הצליחו להתקיים ולשרוד, ועל כך נתונה להם הוקרתי ואהבתי".

הספר, מסתבר, נוגע גם במעמד האשה. הבחנתי בכך פה ושם, אם כי הגר דווקא אינה דוגמא למי שבעיות מגדר פגעו בה. כך לדוגמא היא נישאה למי שבחרה בו בניגוד לדעת משפחתה, עזבה כשהרגישה נרמסת. אמנם כשזכתה ללימודים גבוהים היה זה בקולג` לנשים, בו הוכשרה להיות מארחת טובה ועקרת בית למופת, אבל אחיה לא זכה ללמוד כלל, אלא גויס לעבודה בעסק המשפחתי. כך שכך הנושא הפמיניסטי די נדחק לשוליים, למרות שבער בעצמותיה של הסופרת. מתוך אחרית הדבר: "במאמר המבהיר את עמדותיה אומרת לורנס שכתיבתה היא פוליטית, באשר היא ניזונה ממודעות חברתית עמוקה, מרגשות אנטי-אימפריאליסטים ואנטי-קולוניאליסטים חזקים, ומהכרה גוברת באוזלת ידן של נשים, ובנטיתן לקבל תכתיב גברי באשר לזהותן".

עפ"י לורנס, הנושא המרכזי הוא פגע הגאווה: "מה שרציתי להבהיר באמצעות הגר הוא שהעוצמה והגאווה יכולות להוות מפגע קשה". הגר, בגאוותה, שמה לעצמה רגליים שוב ושוב, תוך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים. בערוב ימיה, כשנפקחות עיניה במידה מסוימת, היא כועסת על אלוהים "על שנתן לנו עינים, אבל כמעט לעולם לא כושר ראיה".

תהליך ההזדקנות, ההתקבעות המתלווה אליו, התלות הגופנית ואי היכולת להשלים איתה, והיחסים המורכבים עם הסביבה ככל שההזדקנות מואצת – כל אלה מתוארים להפליא בספר. הגר הזכירה לי במידה רבה את גיבורת "בדרך אל החתולים" של קנז: שתיהן קשות, גאוותניות, במידה רבה לא נעימות, ושתיהן מעוררות בו-זמנית רגשות אנטי ורגשות חיבה וחמלה. סיפורי העבר גם הם מסופרים בכשרון רב, ופורשים תמונה מעניינת של קנדה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20, תוך התמקדות, כאמור, בפגע הגאווה.

The Stone Angel – Margaret Laurence

הוצאת כרמל

2006 (1964)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

עילת הספר היא התנהגותו יוצאת הדופן של חתול בשם אוסקר, המתגורר דרך קבע בקומה השלישית של בית האבות הסיעודי, "בית סטיר". אוסקר, כך נראה, יודע לזהות מוות כמה שעות לפני שהוא מתרחש. רוב הזמן החתול מסתובב עצמאי בשטח, לא מחויב לאיש, אך כשהוא מזהה מוות צפוי הוא נכנס לחדרו של הגוסס, ומתכדר על מיטתו. נראה כאילו הוא נמצא שם ללוות הן את ההולך לעולמו והן את קרוביו האבלים.

ד"ר דייויד דוזה משוחח עם קרובי משפחה של דיירי הבית שנפטרו, כדי להתחקות אחרי התנהגותו של אוסקר, ואולי לפצח את סודו. האם החתול מזהה ריח של חומרים המשתחררים מהגוף הגוסס? אולי זו התשובה, אך ד"ר דוזה בוחר לא להעמיק לחקור. הוא מעדיף להאמין שאוסקר יודע להציע תמיכה ואמפתיה ברגעים בהם הן נדרשות יותר מכל.

הספר, בסופו של דבר, אינו מספר רק על אוסקר, ואולי אוסקר הוא רק הכלי שבאמצעותו המספר בוחר להתייחס אל תופעת השטיון, ובעיקר אל קרוביו של הלוקה במחלה, אלה שחווים רעידת אדמה, בעת שמאהוביהם נותרת רק קליפת הגוף, בעוד מרכיבי הנפש והאישיות משתנים ללא הכר. ד"ר דוזה מתאר תגובות של כעס, של רחמים, ובעיקר של אשמה: לנוכח המהפך, גם הקרובים המסורים ביותר חשים אשמה, שכן לא משנה כמה יאהבו וישקיעו, למחלה אין מרפא, והחולה הולך ונמוג מול עיניהם.

קשה לטפל באנשים שזיקנתם גורמת להם סבל. מעבר לחווית הסבל של הזולת, יום אחר יום המטפלים בעצם רואים את מה שעשוי להיות העתיד שלהם עצמם. בקטע מרגש בספר הרופא מספר על מחלת הפרקים שהוא לוקה בה, וכשהוא מתבונן באחת הדיירות – אשה שידיה ורגליה עוותו בשל המחלה – הוא יודע שהוא מסתכל על מה שצפוי לו.

הספר מרגש מאוד. נגע לליבי יותר מכל סיפורם של פרנק ורות, שנפגשו במחנות הריכוז ומאז לא נפרדו. יותר משישים שנה אחר-כך לקתה רות בשטיון, ופרנק הקיף אותה באהבה ובדאגה. כשרות חדלה לזהות את פרנק, ויותר מזה – פיתחה פחד ממנו, הוא התרחק ממנה, ובלבד שלא ייגרם לה סבל. אני לא מתביישת להודות שהזלתי דמעות.

הספר מתכנס אל מספר מסקנות בכמה תחומים, כמו המשמעות הרגשית העצומה שיש לנוכחותן של חיות מחמד בסביבה של כאב, הנכונות לנצל ולחיות את הרגע ולהגיד תודה על כל פיסת אושר, ההתיחסות לחולי שטיון ועוד.

ספר מומלץ ביותר, לא רק לחובבי חתולים.

Making Rounds With Oscar: The Extraordinary Gift of an Ordinary Cat – David Dosa M.D

הוצאת מטר

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: אליענה אלמוג

אניה וקארין, נשים על סף ההזדקנות, הן חברות מילדות. אי אפשר לתאר שתי נשים שונות יותר זו מזו: אניה מרחפת, קארין עם שתי רגלים על האדמה. אניה חלשה, קארין חזקה. אניה כולה רגש, קארין כולה תבונה. אניה אובדת, קארין בשליטה מלאה. 

כך מעידה אניה על עצמה: "הזיכרון שלי אינו תופס את פשר הזמנים, העבר וההווה שניהם נוכחים וערים בו גם יחד, וביחס לעתיד אין לי בכלל מושג. אני בגיל מתקדם, על מפתן הזיקנה, אך תמיד נשבר בתוכי מה שנבנה בדמי עמל, אין בו די לי או למה ששולט בי".

קארין מספרת: " בחורף שעבר השתתפתי בקורס לשליטה בחיים. הקורס עניין אותי, ולא היה אכפת לי ששאר המשתתפים צעירים ממני. עניין אותי איך אפשר ללמד שליטה בחיים, לא התעניינתי במיוחד בתועלת שאפיק מהקורס, ואכן לא זכיתי שם לגדולות ונצורות. החיים הרי ממילא היו בשליטתי".

הספר מתרחש במשך שנה, ומסופר מפיהן של השתים. עיקרו הקשר ביניהן. המונולוג של אניה משתרע בין העבר הרחוק וההווה, ועולה ממנו היחס האמביוולנטי שלה כלפי קארין – היא זקוקה לקארין לצידה, ובו-זמנית היא פוחדת ממנה. היא משלה את עצמה שהיא יכולה להתנתק, אבל אין לה הכושר להסתדר לבדה. המונולוג של קארין מעוגן בהווה, וממנו אנו לומדים עד כמה החלוקה לחזקה מול חלשה היא לא חד משמעית. קארין אכן חזקה ובשליטה, אבל היא כנראה זקוקה לאניה החלשה לצידה. טוב להיות חזקה, אך יש לזה מחיר: כשקארין זקוקה לעזרה, אין לה מושג איך לבקש אותה. היא שולחת רמז שאניה תופסת בשכלה, אך איכשהו מתעלמת ממנו כי אין לה כלים לספק תמיכה. 

הדינמיקה בין השתים היא לב הספר. סביב הציר הזה עולות שאלות של זכרון ושיכחה, אחריות, אשמה ועוד. לטבע יש מקום מרכזי בעלילה, והשפעתו על הלכי הרוח, בעיקר של אניה, דרמטית. בניגוד לספרים כמו "שנת הארנב" ו"החבל", שהם לטעמי פינים מובהקים, הספר הזה – כמו גם "שיבת הבן" של אותה סופרת – אוניברסלים. אמנם הספר מעוגן עמוק בנוף הפיני, אבל הנושא והמסרים חוצי גבולות.

הספר פותח כר נרחב לדיון בשאלות רבות, אבל מחשש לספוילרים אסתפק במעט שלמעלה. 

המשכתי לחיות את הספר גם לאחר שסיימתי אותו ועברתי לספרים אחרים. בעבורי זוהי עדות לספר טוב ומשפיע, ואני ממליצה עליו בחום.

Lohikäärmekylpy – Eeva Tikka

הוצאת כרמל

2000

תרגום מפינית: רמי סערי