
במהלך עשרים וארבע שעות, כפי שהן נמדדות על כדור הארץ, מבצעת תחנת החלל הבינלאומית שישה-עשר מסלולים סביב הכדור. את התחנה מאיישים שישה אנשים, שני קוסמונאוטים רוסים, רומן ואנטון, וארבעה אסטרונאוטים – שון האמריקאי, צ'י היפנית, נל הבריטית ופייטרו האיטלקי. הספר נע בין החוויות האישיות שלהם, לפני המשימה ובמהלכה, כולל ההתנהלות היומיומית המשותפת בתחנה, ובין מחשבות פילוסופיות-קיומיות שנובעות מן המיקום המיוחד בו הם מצויים.
הספר הילך עלי קסם מתחילתו ועד סופו. השילוב של הפרטי עם הגלובלי עובד מצוין; הדמויות של השישה, גם אם אינן זוכות לתיאור מלא, אמינות ומעניינות; החוויה של החיים בתחנה – תשעה חודשים של ריחוף, שאותם מתארת הסופרת כ"הם כלואים בבועה, צוללת שנעה לבדה במעמקי הריק, וכשיעזבו אותה הם ירגישו פחות מוגנים" – מרתקת; ובעיקר הכתיבה הסבלנית, הפיוטית לעתים, שזכתה לתרגום מצוין של קטיה בנוביץ'. סימנתי לעצמי מראי מקום רבים, בעיקר מן ההיבט הפילוסופי, שאליהם ארצה לחזור כדי לסכם את התרשמותי מן הספר.
אבל כשחזרתי אל אותם מקומות גיליתי, להפתעתי, שאין בהם שום דבר מרעיש שלא נאמר כבר קודם. יפי הכתיבה ושילובם של הדברים בתוך הזרימה הנעימה של הטקסט גרמו לי, כך נראה לי, לראות בהם יותר מכפי שיש בהם בפועל. אולי זה אינו חיסרון. אולי לפעמים כדאי לומר את המובן מאליו, אולי לומר אותו באופן מושך כל כך עשוי ליצור אפקט משמעותי יותר. ואולי אפשר להסתפק בנעימותה של הקריאה בספר, בתיאור המצליח להמחיש את חווית התחנה ואת הקשר הבלתי ניתק, לטוב ולרע, בין האדם לכדור הארץ.
הנה, לטעימה, כמה ציטוטים מן הקטעים הרעיוניים יותר. הציטוט האחרון הוא החביב עלי מביניהם.
"אתם תראו לא ארצות, רק כדור מתגלגל, לא ניתן לחלוקה, שלא מכיר באפשרות של הפרדה, לא כל שכן של מלחמה. ותרגישו שאתם נמשכים לשני כיוונים בעת ובעונה אחת. התרוממות רוח, חרדה, התלהבות, דכאון, רוך, זעם, תקווה, יאוש"
"כדור הארץ מעוצב בכוחה הצרוף, המדהים של הצריכה האנושית, ששינתה הכל, את היערות, את הקטבים, את מאגרי המים, את הקרחונים, את הנהרות, את הימים, את ההרים, את קווי החוף, את השמים, כוכב לכת שקווי המתאר והנופים שלו עוצבו בידי הצריכה"
"אסור לך לשכוח את המחיר שמשלמת האנושות על רגעי התהילה שלה, כי האנושות לא יודעת מתי לעצור, היא לא יודעת מתי להפסיק"
"כשעורכים את המאזן, נראה שקל יותר לא לקרוא את החדשות. יש כאלה שקוראים וכאלה שלא, אבל קל יותר לא לקרוא. כשהם משקיפים על כדור הארץ, קשה למצוא מקום או רמז לפנטומימה הקטנה והברברנית של הפוליטיקה בעדכוני החדשות, ונדמה שהפנטומימה הזאת היא עלבון לבימה רבת ההוד שעליה כל זה מתרחש"
אני מבינה למה הספר זכה בפרס בוקר (שהוא, בעיני, הפרס היחיד שבאמת מהווה המלצת קריאה). יחודיות הכתיבה וההצגה המושכת של הרעיונות חברו יחדיו ליצירה מיוחדת. לכן, למרות ההסתיגות שלמעלה, אני בהחלט ממליצה עליו.
Orbital – Samantha Harvey
כתר
2025 (2023)
תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'