תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

סדרת ספרי "הרפתקאות דוד אריה", שכתב ינץ לוי ואייר יניב שמעוני, ראתה אור בין השנים 2007 – 2014 וזכתה להצלחה בארץ וגם מחוץ לה. כעת, בכיכובם של אותם מאזינים ובראשם הילד צפריר, אח אמצעי לינון הבכור ולאילאיל הצעירה, תורה של דודה ריקה לספר על הרפתקאותיה. גם לספר זה נלווים איורים מקסימים, הפעם ממכחולו של אבי בלייר.

סיפוריה הדמיוניים של דודה ריקה מעוגנים במציאות הטכנולוגית של ימינו ושל העתיד, ומשלבים בחן רב ניחוח של אגדות עם מגע מודרני. כך, לדוגמא, כשדודה ריקה מספרת מדוע יש לה רגל מעץ, מופיעה בסיפור שדה מתוך מנורה חשמלית פגומה, כשהיא לבושה בחליפה יצוגית, ומדגימה את כל מה שטוב, ובעיקר את כל מה שרע, בשירות לקוחות המלווה באותיות קטנות שאיש אינו קורא. עוד בספר אם שהשתמשה בשירותי מיזעור כדי להכנס לאוזנו של בנה ולהנחות אותו, משחק וידאו שיצא מן המחשב אל המציאות, והחלפת החיים האמיתיים של בני האדם בתוכן השמור בענן.

אפשר לקרוא את הסיפורים בכמה רבדים, החל מהרפתקה דמיונית גרידא, וכלה באמירות מעניינות על חינוך, על חמדנות, על עדריות, על משמעות ועוד. תלוי בגילו של הקורא. השילוב המוצלח הזה של הפשטנות הפונה לגיל הרך עם ההומור הסאטירי הפונה למבוגרים, עושה את הספר מתאים ומהנה לכל גיל.

מכיוון שסיפורי הדוד אריה פורסמו אחרי שכבר הפסקתי לקרוא ולהקריא ספרים לילדים, לא הזדמן לי לקרוא אותם. דודה ריקה בהחלט עוררה בי חשק להכיר את הדוד שקדם לה.

מצחיק, שופע דמיון, ומומלץ בהחלט

כנרת זמורה

2026

ענת סימן-טוב, אשה בערך במחצית חייה, עבדה במשך שנים רבות בחברה שעוסקת בהמרת תמונות מודפסות לדיגיטליות. העבודה התאימה לה ככפפה ליד, שכן לא הצריכה כמעט מגע עם אנשים אחרים, רק היא והמכונה בשקט שבדירתה, רק היא והדמיון המעורר לחיים תמונות של זרים. האיש ששכר אותה לעבודה הבטיח לה כלאחר יד שמקומה מובטח לכל חייה, אלא שהנסיבות השתנו, ההנהלה התחלפה, וענת מצאה עצמה מובטלת. יתרה מזו, אחותה הצעירה והדומיננטית כפתה עליה לעבור לגור עם אמן הדועכת במטרה להחליף את המטפלת השכירה. ענת חייבת להרוויח כסף כדי להמנע מן המטלה הזו. וכך היא מוצאת עצמה מועסקת בוריטאס מעבדות מחקר בע"מ.

וריטאס מעסיקה סוכנים שתפקידם לומר לאנשים את האמת. לפעמים זו עובדה שאינם מודעים לה, כמו אח שמנסה לנשל אותם מירושת הוריהם, לפעמים זו העמדת מראה מולם, הוצאת האויר מבלונים נפוחים. לקוחות, שמבקשים להעביר מסר של אמת, משלמים לחברה אחוז מסוים מן הרווח הכלכלי שיצמח מחשיפת השקר, הסוכנים מקבלים עמלה על פי חשיבות המקרה. על פי תפיסת החברה, "אמת יש רק אחת, והיא התאמה בין המציאות העובדתית לבין תפיסת המציאות של האדם", והתאמה מושלמת בין הסוכן ליעד, על פי איזשהן מטריצות עלומות, מבטיחה שהמסר ישנה את חיי היעד.

כמובן, אין רק אמת אחת, וחיים אינם משתנים ברגע רק בשל מילותיו המחודדות של אדם זר, אבל אי הסבירות הזו אינה באמת משנה (למען האמת, היא הפריעה לי בחלק מן הזמן, כשנדמה היה לי, בטעות, שהתבקשתי להאמין). הרקע העלילתי הזה הוא כר פורה לדיון באמת ובשקר בעולם סבוך של תרמיות, אילו תנאים צריכים להווצר כדי שהאמת תחלחל, האם שקר פסול תמיד, מהם טווחי ההשפעה של שניהם לטוב ולרע, מתי זה תקין להתערב בחיי זרים, ועוד נושאי משנה מסתעפים כמו פוליטיקה ורייטינג ותכניות ריאליטי וכיוצא באלה.

לדמיון מקום נרחב בחיי שתי הדמויות הראשיות, ענת ודויד, יועץ המס שאליו היא פונה בעל כורחה כשהיא נדרשת להגיש חשבוניות, ושהופך לאיש סודה. "קשה להבין מדוע אנשים מסרבים להתייחס אל הדמיון כדרך לקלוט את הממשות, בעל מעמד שווה לחושים המסורתיים ואולי החזק והמשוכלל מכולם. למה אינם באים בטענות דומות: שוב את רואה? עוד פעם את שומעת?", חושבת ענת כשאחותה העניינית והמעשית טוענת כנגדה שהיא שוב שקועה בדמיונות ואינה מקשיבה לה. ענת מדמיינת סיפורים, דויד מדמיין נתונים. במשך שנים צבר עובדות ונתונים – קוריוסיטאס אימודיקה, סקרנות יתר, מצב חשוך מרפא על פי הבחנת רופא – שהיו אמורים להוביל לתגליות גדולות שלא הגיעו. כעת הוא מפנה את האובססיה הזו לחישובי הרווח, או ההפסד, מחשיפת השקרים וגילוי האמת שמבצעת ענת, וכשהמספרים אינם מספיקים הוא עובר לצבעים, לאמנות, לדמיון ויזואלי.

קירבה אנושית גם היא נושא מרכזי בספר. ענת ודויד, כל אחד באופן אחר, הם אנשים בודדים, נרתעים ממגע בלתי הכרחי עם אחרים. אבל אנשים, כמו הקיפודים שבשם הספר, זקוקים לחום, וכמו הקיפודים הם מתקרבים כדי להתחמם עד שהם נתקלים בקוצים, ואז הם מתרחקים עד שהקור מאלץ אותם להתקרב שוב. צריך למצוא איזושהי נקודה שבה הדברים מתאזנים, או לנסות פתרונות אחרים.

עבודתה של ענת כסוכנת משנה את חיי יעדיה. אבל המפגש הזה, החדש עבורה, עם חיים אחרים, זרים לה, ישנה גם אותה. באחת הסצנות המשעשעות בספר היא משתתפת בכנס של החברה, נינוחה בחברת סוכנות אחרות כפי שלא היתה מעולם. דויד, שידע אהבה וננטש, יגלה גם הוא שקירבה אנושית אפשרית. והקירבה הזו בין שניהם, כך מתברר, מאפשרת להם לומר אך אמת זה לזה. שמורת טבע בתוך עולם של העמדות פנים.

העלילה מתרחשת בישראל שלפני השבעה באוקטובר. אין בספר דיון ישיר במה שעתיד להתרחש, למעט האמת שמוסרת ענת לתושבת העוטף אודות אסון מתקרב וחוסר סיוע מן המדינה. אבל יש נגיעה עקיפה באמצעות התיחסות לפוליטיקה, לאחריות, ליהירות, וגם באמצעות דמות שמופיעה ממש לקראת סיום.

הכתיבה של שחר קמיניץ מושכת. הוא מרבה בפרטים קטנים שממלאים בחיים את היקום העלילתי, משלב דמויות מוצלחות, כמו אמה של ענת והמטפלת המסורה שלה, מוליך את גיבוריו בנתיב רגשי ורעיוני מתקבל לגמרי על הדעת, מגניב הומור דק, ומעגן את העלילה עתירת הדמיון בסביבה מוכרת של כאן ועכשו. חווית קריאה טובה בהחלט.

כנרת זמורה

2026

"הטלת ספק, כאשר ניגשים אליה בחוכמה ובמינון נכון, אינה מעשה של ציניות או ניהיליזם, אלא פרקטיקה אינטלקטואלית ואישית חיונית ביותר […] את הקִדמה האנושית אנו חייבים לאנשים שהעזו להטיל ספק".

חיים שפירא מציע בספר זה הצעה שנראית לי מובנת מאליה: לא לקבל שום דבר כתורה מסיני, אלא להטיל ספק, לבחון, לשאול שאלות, ורק אחר כך לקבוע דעה. כמה וכמה גורמים מוליכים לאימוץ מהיר מדי של דעות ומאיימים על שיקול הדעת האנושי ועל הבחירה המושכלת בעמדה עצמאית, ושפירא מציג אותם בפירוט.

גורם אחד הוא הקלות והמיידיות של חשיבה אינטואיטיבית לעומת חשיבה אנליטית. הראשונה מבוססת על רגשות, על החלטות מהבטן, השניה מבוססת על השכל ודורשת תהליך ארוך יותר ומאמץ יותר. קל ועצלני להסתפק בראשונה, חכם ומתגמל יותר להשתמש בשניה.

גורם נוסף הוא השורה הארוכה מאוד של הטיות אוטומטיות שמתערבות בשיקול הדעת. לא אמנה את כל הרשימה, אזכיר רק שלוש: הטיית האישוש שגורמת לנו לברור מבין הדעות המוצגות בפנינו את אלו שמתיישרות עם דעותינו שלנו; הטיית המיקוד שמתרכזת בגורם אחד מתוך גורמים רבים, ומעניקה לו חשיבות יתר בלתי מוצדקת; הטיית השרידות שבגללה אנו מודעים רק למקרים ש"הצליחו" (כמו "ניבוי" שהצטייר כקולע, ולכן דובר בו רבות, לעומת אינספור ניבויים שלא התממשו ונמחקו מן הזכרון).

עוד גורם הוא הכמות העצומה של מידע זמין, שחלק ממנו פשוט אינו נכון. התוצאה: "בעבר, משמעותה של בורות היתה חוסר ידיעה. כיום פירושה ידיעת יותר מדי דברים שאינם נכונים".

גורם נוסף, מוכר מאז ומתמיד, הוא כוחו של ההמון, ההיסחפות אחר "כולם", העוצמה המלהיבה של הרבים, ובסופו של דבר ההתיישרות על פי הרוב הקולני בניגוד לשכל הישר ולשיקול הדעת העצמאי.

הדברים אולי אינם חדשים. שפירא עצמו כתב אודות חלק מהם בספריו האחרים. פילוסופים כתבו אודותם בדרך זו אחרת לאורך ההיסטוריה (מובאות מדבריהם משובצות בספר). סופרים ואנשי תקשורת התבטאו לגביהם. אבל יש ערך בכינוסם יחד סביב הנושא החשוב של הספקנות, ויש ערך גם בחזרה עליהם ובהדגשתם, אולי בעיקר בימים אלה:

"בימינו המצב חמור במיוחד: קטעי טיקטוק של 7 שניות במקום חשיבה, פופ-כלכלה, פופ-פילוסופיה, פופ-פמיניזם, חשיבה מבוססת דימויים, רדוקציה של רעיונות לסלוגן קליל, אלגוריתמים (המהפנטים החדשים, המותאמים אישית לכל אחד ואחת בהמון הדיגיטלי) המעדיפים לעורר זעם ולבטל ספקות… וכמובן, השימוש ב-AI, שמשבש לחלוטין את היכולת להבחין בין אמת לשקר"

לא ארחיב מעבר לכך, בעיקר משום שאי אפשר למצות את השפע בסקירה, ומומלץ לקרוא את הספר עצמו. אסיים במספר ציטוטים מועילים:

"סובלנות ללא גבולות תוביל להיעלמותה של הסובלנות. אם נרחיב את גבולותיה של הסובלנות ונכלול בתוכם את אלה שאינם סובלניים, ואם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מול המתקפה של אלה שהסובלנות זרה להם, אזי האנשים הסובלניים יושמדו יום אחד, והסובלנות יחד איתם" (קרל פופר, 1945)

"אחד הדברים שמאוד מפריעים לי במשחק הפוליטי הוא הקורלציה המוגזמת בין העמדות בנושאים שונים […] הרי אין שום מניעה לוגית שאדם יהיה בימין הכלכלי אך יתמוך בזכויות הלהט"ב ויאמין שישנה סכנה גדולה בשינויי האקלים". הקורלציה הזו מוסברת, מן הסתם, באידאולוגיה: " אידאולוגיות מפשטות את הלא ניתן לפישוט, מפתות/מהפנטות את האנשים ומשעבדות את מחשבתם. הן מעניקות ודאות במחיר האמת, מציעות שייכות במחיר החופש"

"אני מציע לכל ידידיי […] לקרוא גם עיתונים המחזיקים בדעות פוליטיות הפוכות משלהם – הרי אדם שקורא רק עיתון שמחזיק בדעות הזהות לאלה שלו, פשוט מדבר עם עצמו"

"בלי נקיטת ספק אנו נופלים בקלות לאמונות טפלות, לקונספירציות מטופשות, למניפולציות ולנחמות שווא. הספק מעניק לנו סיכוי להתקרב לאמת"

"היו כמה וכמה ישראלים (כולל סופרים אחדים) שהסבירו מעל הבמות מחוץ לארצנו שישראל מבצעת רצח עם בעזה. זה העציב אותי מאוד משתי סיבות – זו זילות השואה וזה לא נכון. כמה חבל שהאנשים האלה לא הטילו ולו ספק קל שבקלים בהתבטאויות שלהם. לפי כל הגדרה לרצח עם שהצלחתי למצוא, ישראל אפילו לא התקרבה לשם […] אילו התכוונה ישראל לבצע רצח עם, עזה היתה כבר מדבר לא מיושב – כאשר רוצים לבצע רצח עם, מרכזים אנשים במחנות או בגטאות ולא מעבירים אותם למקומות בטוחים יותר מאלה שהם נמצאים בהם"

ספר מעניין, נהיר, כתוב בחן רב וראוי לתשומת לב.

כנרת זמורה

2026

"די, אני לא רוצה יותר," הגיבורה שלי מתמרדת, "תחזירי לי את השִכחה".

והיא צודקת, למה להטיל עליה את כל הסבל הזה, בשביל מה, צריך לקחת ממנה שוב את הזכרון, לסלק מהראש שלה את כל התאריכים והמקומות והשמות, לא להשאיר כלום.

נורית גרץ כותבת את דמותה של אשה דמנטית, עדיין מודעת לעצמה, מודעת לבלבול שבו היא שרויה. זו אינה כתיבה ספרותית כפשוטה, כלומר הצטמצמות לבריאה של דמות יש מאין. האשה, נטולת שם רוב הזמן, למעט אפיזודה אחת שבה ניתן לה השם שרה, היא גם בדיונית, וגם בת דמותה של הסופרת ובת שיח שלה, וגם בדרך כזו או אחרת מייצגת איזשהו קולקטיב, נצר לדורות רבים של אסונות, שמתהלכת במדינה במשבר שאחרי שבעה באוקטובר, חיה בעבר ובהווה גם יחד, ומנסה למצוא חלקת אלוהים קטנה נטולת מטענים וזכרונות. "תחזירי לי את השִכחה", היא מבקשת, ואם כי איש אינו מבקש לעצמו דמנציה, אפשר להזדהות עם בקשתה.

הסופרת עצמה, מן הסתם, אינה רוצה לשכוח. בשיחה מעניינת עם מיה סלע ב"מה שכרוך" היא מדברת על תרבות שוכחת, ולא בחיוב. בספר היא מוליכה את הגיבורה שלה אל המרד הגדול נגד הרומאים, אל מחנות הריכוז, אל המלחמות ואל השבעה באוקטובר, נותנת קולות ופנים לקורבנות של הסכסוכים מבית ומחוץ. הדברים שאינה שוכחת נעים בטווח שבין הלאומי לפרטי, ועוברים גם באנשים שבחייה, כמו הפרק הנוגע ללב על מונה זילברשטיין, הכולל הכאה על חטא ההתעלמות ממצוקתה.

הזכרונות של הסופרת, ושל הדמות שיצרה ושאתה היא משוחחת, נחווים דרך פריזמת תפיסת העולם של הכותבת, והם לפיכך סלקטיביים ופרשניים. זה רק טבעי. מה שפחות טבעי בעיני הוא החיבור, שלטעמי אינו עובד, בין הקטעים השונים. יותר מדי זכרונות, תלושים זה מזה, נרקחו כאן יחד, אפילו ללא קשר אסוציאטיבי, כאילו אם הספר הזה כבר ממילא לא ייכתב אז אין צורך לשמור על קוהרנטיות. "מישהו קורא בשמי ונעלם" ו"ממילא גורלך נחרץ" נכתבו באותו סגנון, רצף משוטט של הרהורים, שנע בין אז ועכשו, בין המשפחתי לציבורי, אבל למרות זרם התודעה שבהם הם מהודקים, זורמים חלק. הפעם, זו לפחות החוויה שלי, החיבורים חורקים, וחבל.  

כנרת זמורה דביר

2026

האמנית אינה יודעת מה שמה. היא אינה יודעת מה שם אמה, גם לא היכן נולדה. מאז שהיתה תינוקת הן במנוסה. האם מספרת לה שנאלצה לשים סוף ל"ואלס הטירנוזאורוס", כפי שהיא מכנה את האלימות של בעלה כלפיה, ואחרי שרצחה את האיש נטלה את הבת, ונדדה איתה ברחבי אוסטרליה, ממציאה להן שמות וביוגרפיות חדשות לבקרים. כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבת, כך היא אומרת, היא אינה מוכנה לומר לה אפילו מה השם שניתן לה כשנולדה. בתקופה המסופרת בספר, מפיה של האמנית, הן חלק מאוכלוסיה הולכת וגדלה של מחוסרי דיור, מתגוררות בואן ישן במתחם שבו גרים מחוסרי דיור אחרים, ומתפרנסות כבלדריות סמים.

מגיל צעיר המספרת מציירת. פנקס הרישום שלה וציוריה הם החפצים היקרים ביותר ללבה, יחד עם מראה, שהיא מתייחסת אליה כמראת קסמים, ובה נגלית לה אשה בשם לולה, אולי בתפקיד יועצת, אולי כמצביעה על עתיד אפשרי. בעתיד שהמספרת מייחלת לו היא אמנית בעלת שם, תערוכה מציוריה מוצגת במטרופוליטן, ופרשן אמנות בעל שם מסביר אותה לקהל. "זה רעיון טוב להניח שיום אחד חייך ישמשו נושא לתערוכה רטרוספקטיבית רחבה, מפני שזה דוחף אותך להשתדל לחיות כל רגע ורגע מתוך תחושת משמעות משלו", היא אומרת. הציורים, פרי מכחולו של פול הפל המוכשר, מלווים את הספר, בצירוף ההסברים העתידיים שיתן להם הפרשן – פרי דמיונה של האמנית או הצצה לעתיד אמיתי? – והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה, לעתים מספקים רמזים מטרימים למה שיתרחש בהמשך.

זהו סיפור של התבגרות, הישרדות ואהבה בתנאים קשים במיוחד. זהו הסיפור של האמנית, שסבלה רבות כילדה וכנערה, ולא איבדה את האמונה שנטעה בה האשה שאיתה חלקה את אותן שנים: "יום אחד תתעוררי ותקלטי שהעולם הסתובב בחזרה למעלה בשבילך, וכל דבר רע שלא הגיע לך כשהיית למטה מקבל פיצוי בכל דבר טוב שמסתער עליך כשאת למעלה". סיפור של אשה בעולם גברי טורף. סיפור של אמונה בטוב למרות כל הרע שמסביב – "מנסיוני, בני אדם לרוב טובים והגונים. מנסיוני, ברוב המקרים זרים יבחרו בחמלה על פני פחד, בהגנה על פני זהירות", וסיפור על כוחן של אהבה ושל אחווה – "אתה יכול לשרוד כמעט הכל אם אתה יודע שיש מישהו שעדיין אכפת לו קצת ממך". אבל יותר משזהו סיפור פרטי, הוא תיאור קשה וחומל של האנשים שבשולי החברה, בעיקר בקווינסלנד, שבה שיעור האנשים ללא קורת גג, אלה שחיים במכוניות, באוהלים ובפתרונות מאולתרים אחרים נטולי גג בנוי, גבוה משמעותית מן הממוצע הארצי.

את ספרו הקודם, "ילד בולע יקום", תמצת טרנט דלטון לשש נקודות, ששלוש מהן יכולות לשמש גם כתמציתו של הספר הזה: כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב; אהבת אמת כובשת הכל; יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק. באותו סיכום הוא התייחס גם לפרברים של אוסטרליה כמקום חשוך וברוטאלי וכמקום יפיפה וקסום. ב"לולה במראה" התיחסות זו יפה למתחם מחוסרי הדיור בלבה של בריסביין, מקום שלא מומלץ להכנס אליו בחשכה, מקום של שכרות וסמים ומצוקה, אבל גם מקום של אחווה ושיתוף ומשפחתיות ותחושה של בית.

מאוד התרשמתי מ"ילד בולע יקום". "לולה במראה" מצליח להתעלות עליו. כתיבה סוחפת, דמויות כובשות, מתח במידה, שילוב של האישי עם החברתי, שימוש בתמונות – אלה יוצרים חווית קריאה מיוחדת. הספר זכה לתרגום נאה מאוד של שאול לוין, והוא מומלץ בלב שלם.

Lola in the Mirror – Trent Dalton

כנרת זמורה

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

בילדותי, התפריט הספרותי שלי כלל, בין שאר מטעמים, סיפורי חסידים. את הסיפורים הללו אפשר לקרוא כיצירות אמוניות שבאות להלל דבקות באלוהים ובמצוותיו, אבל במקרים רבים נכון יותר לקרוא אותם ככאלה שמתבוננים בפנימיותו של האדם, ורואים יופי וחן וחסד גם מתחת לחיצוניות דלה, כעורה או מתפקרת. רבים מסיפוריו של ליאור אנגלמן בקובץ זה עוקבים אחר אותה מסורת. רובם ככולם מעוגנים במסורת היהודית (הספר מאורגן בשערים העוקבים אחר חגי היהדות ואחר ימים שנקבעו בלוח הישראלי), אבל הדת אינה הנושא. בני האדם הם בלבן של העלילות הקצרות.

וכך אנו מוצאים כאן פייטן שמזייף במלים ובמנגינה של תפילות ראש השנה, אבל בזכות כוונותיו פוקדת את טבריה שנה מצוינת; אביה של תצפיתנית חטופה, אדם חילוני, המוזמן, להפתעת המתפללים, על ידי הרב אל בית הכנסת בעודו בבגדי חול, ומצליח, הוא לבדו, לתקוע בשופר; גבר בודד, שמכבה בחשאי את החנוכיות שמדליקים שכניו, אבל נעשה לו בכל זאת נס חנוכה; ילד אוטיסט, שאינו מסוגל לשקר, ומחזיר לאמו בטחון שאבד לה; חזן שמאפשר לקודמו להשמיע ניגון שירש מסבו שנרצח בשואה, ובזכותם "אותה שנה האירה פנים לישראל, ואין איש יודע אם מחמת נגינתו של נפתלי או מפני ענוותנותו של שליח הציבור"; ועוד.

לכמה מן הסיפורים יש אפוא טעם של פעם, אבל הם מושרשים עמוק בישראליות של היום. חלקם עוסקים בדרך זו או אחרת בסכסוכים הפנימיים – הסכסוכים של פעם בשער תשעה באב ואלה של היום בשער יום העצמאות – וחלקם מציגים את רגעי האחווה, המפתיעים לעתים, שגם הם חלק מן הסיפור הישראלי. אחדים מן הסיפורים נוגעים בפצע העמוק של שבעה באוקטובר, בשכול, בפחד המצמית של נשות החיילים, בעקירת תושבי הצפון מבתיהם, וגם בבדידות שכפתה הקורונה.

בשניים מהסיפורים בוחר הסופר בזוית התבוננות שונה ומעניינת. בסיפור הראשון בספר, שאותו ניתן לקרוא באתר עברית, משמש דג כמעין "פסיכולוג", המסייע לאשה צעירה לתת משמעות עמוקה ומשחררת למנהג התשליך. להאנשה זוכות גם הערבות, הפחותות שבארבעת המינים, שעתידות להחבט בהושענא רבא, באחד הסיפורים המשעשעים בספר.

שמו של הספר הוא הברקה מוצלחת. תשומת לב מרובה ניתנה גם למשפטים הקצרים הפותחים כל אחד מן השערים. כדאי לא לדלג עליהם.

אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכולם מלאי חן, מקוריים, וטובים מאוד בעיני.

כנרת זמורה

2026

פיטר וגיא הם אחים. פיטר גדל באנגליה, בן ביולוגי של קייט שאומץ פורמלית על ידי אביבה, בת זוגה. גיא גדל בישראל, בנם של זאב ואביבה. אותה אביבה. כשקייט נהרגת בתאונת דרכים בישראל, ומתעורר חשד שמדובר ברצח, מתברר לגיא שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר על משפחתו. אביו ידע על חייה הכפולים של אשתו, אחותו של גיא, שרון, ניחשה זמן רב קודם לכן וקיבלה אישור לניחושיה מאמה. פיטר היה מודע לקיומה של המשפחה הישראלית של אמו, שחלקה את חייה בין שתי המדינות ובין שתי המשפחות. גיא, שצריך להתמודד עם מעצרן של אמו ושל אחותו כחשודות ברצח, נאלץ להתמודד גם עם גילויים של הסודות שהוסתרו ממנו.

פיטר הוא עיתונאי חוקר, גיא משרת בפרקליטות. פיטר מעוניין בקשר עם אחיו, גיא מסויג. בהדרגה, ככל שמצוקתם המשותפת גוברת, הם מתקרבים זה לזה ומנסים להבין יחד מה באמת קרה. מולם ניצבת ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה המוכשרת שכיכבה בספרים קודמים של ליעד שהם.

שהם מחבר בספריו בין סיפורים אישיים ואנושיים לפרשיות שכמו לקוחות מן העתונות של ימינו, וכותב יצירות מותחות שהציר המוביל אותן הוא החקירה הבלשית. בספר הזה הוא מעביר את מרכז הכובד אל האישי, בעיקר אל היחסים בין שני האחים. ענת נחמיאס נותרת עלומה, אנחנו יודעים עליה רק את מה שהאחים יודעים, ואת המעט שהיא בוחרת לשתף איתם. שינוי המוקד עובד יפה.

לעומת זאת, פיצול הקול המספר בין פיטר לגיא חורק בעיני. איכשהו, שני הגברים האלה, השונים מאוד זה מזה, מדברים ממש באותו הסגנון. אפילו הפונט השונה בכל אחד מן הקולות לא הצליח לגרום לי לעצור לרגע ולנסות להזכר מי המספר התורן. עדיף היה אפוא לתת למספר יודע כל לדבר בשמם.עיה העיקרית בספר, שבגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

בעיה נוספת בספר, שגם בגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).

*** הערה מאוחרת: הסתירה, שאיכשהו חמקה מכל העיניים שבחנו את הספר לפני הפרסום, תתוקן בהדפסה הבאה

על רוב ספריו של ליעד שהם שקראתי המלצתי, על זה פחות.

כנרת

2026

כותרת משנה: משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני הישוב

"הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה – סיפור שיוביל אחרים לא ליאוש כי אם לפעולה. בסיפור הזה יהודים לא יהיו קורבנות אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה, ולכן ישנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יְבַכּוּ את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צידי הדלת ויקפצו".

שלושים ושבעה איש ואשה נמנו עם הקבוצה שכונתה "צנחני הישוב", יהודים תושבי ארץ ישראל שאומנו על ידי הצבא הבריטי במטרה להצניחם מעבר לקווי האויב למטרות מודיעין וסיוע בחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית. למעשה היתה שליחותם כפולה, שכן מטרתם, כפי שהוגדרה על ידי ראשי הישוב, היתה ליצור קשר עם ניצולים ולהכין אותם למה שקיוו שתהיה עליה המונית ארצה. הצנחנים, שהתנדבו למשימה, קיוו מן הסתם למצוא את בני משפחותיהם שהקשר איתם היה מנותק מזה כחמש שנים.

"הפער המוזר בין שיעור הקומה המיתי של הגיבורים האלה לבין ההישגים הזעומים שלהם", כהגדרתו של מתי פרידמן, גרם לו לצאת למסע בעקבות הצנחנים, מסע פיזי במקומות בהם עברו, ומסע עיוני בארכיונים ובמקורות מידע אחרים. כמה מן הצנחנים, כמו חביבה רייק, יצרו קשר עם ניצולים וסייעו להם. אחרים, כמו חיים חרמש, הצטרפו לפרטיזנים. שנים-עשר מתוכם נלכדו, ושבעה הוצאו להורג. אחדים מהם, כמו יואל פלגי, כתבו מאוחר יותר על פעילותם. כן, הם לא שינו את פני המלחמה, ושליחותם התרחשה בשלב שבו ההשמדה כבר כמעט הושלמה, אבל המיתוס באשר לגבורתם שריר וקיים. בצדק, כפי שנראה לי מובן מאליו, וכפי שפרידמן מנסח בקטע שצוטט בפתיחה.

חנה סנש הפכה במידה רבה לדמות המייצגת את צנחני הישוב כולם. ההסבר, לפי פרידמן, הוא בכוחן של מילותיה להביע את רוחה של הקבוצה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", השורה הפותחת וסוגרת את השיר שכתבה על אדמת יוגוסלביה במאי 1944 חודש לפני שחצתה את הגבול להונגריה, מתמצתת את המטרה – להצית להבות גם במחיר כליון עצמי. התגובה לאסון לא יכולה להיות שיתוק וחדלון אלא פעולה. הפעולה עצמה, גם אם לא תניב תוצאות, תניע אחרים לפעול. זה מה שעשו הצנחנים, זה המיתוס שיצרו, וחנה היטיבה לתת לו מלים.

הספר מתרכז בארבע דמויות: חיים חרמש, חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סרני, ומזכיר כמה מן הצנחנים שהיו איתם באותן משימות – רפאל רייס, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, ראובן דפני. מתי פרידמן משלב בין החוויה האישית שלו כשיצא בעקבותיהם, לתיעוד המבוסס על מסמכים, לשמץ רכילות (ללא שיפוטיות) ופרטים ביוגרפיים שוליים ההופכים מיתוסים לאנשים בשר ודם, והתוצאה מעניינת, נוגעת ללב ומעוררת השראה. אפשר להתווכח עם המסקנה שבפתיחה – "הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים" (ובכלל נדמה שזוהי חוויה קבועה שלי במפגש עם ספריו של פרידמן – הנאה ועניין לצד אי הסכמה ברמה כזו או אחרת לגבי המסקנות) – אבל הספר אינו בא לערער בכוח את המיתוס אלא להסביר אותו, והוא שופע ידע וכתוב היטב.

שם הספר בנוסח העברי לקוח מתוך אחד מן השירים הראשונים שחנה סנש כתבה בעברית:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

בהחלט מומלץ.

Out of the Sky – Matti Friedman

דביר

2026

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כשלבה של טקאקו נשבר, אחרי שמתברר לה שהידאקי, עמית לעבודה שחשבה שהוא בן זוגה, רק השתעשע איתה ובעצם תכנן חיים משותפים עם מישהי אחרת, היא אינה מסוגלת להמשיך לעבוד באותו מקום. היא מתפטרת, ומבלה את ימיה בשינה בדירתה. מי ששולף אותה משם הוא דודה סאטורו, שאותו היא זוכרת כתמהוני משהו. הוא מציע לה לבוא לעזור לו לנהל את חנות הספרים שלו, תמורת מגורים בחדר מעל החנות. בהעדר הכנסה אין לה ממש ברירה אלא להיענות.

חנות הספרים של הדוד, שאותה ייסד סבא-רבא של טקאקו, מצויה בלבו של אזור שהוא חלומו של כל אוהב ספרים, אזור גדוש חנויות ספרים יד שניה, כל אחת מתמחה בתחום אחר. טקאקו, שאינה קוראת נלהבת, או קוראת בכלל, נותנת לבה תחילה לריח המעופש של החנות ולערימות הספרים הגודשים את החדר שיועד לה. בהדרגה, כשהיא משתלבת בשגרת המקום, היא מתוודעת גם לחדוות הקריאה.

אבל הספר, למרות שמו ולמרות האזכורים הרבים של ספרות יפנית המשובצים בשיחותיהן של הדמויות, אינו אודות ספרות ואודות כוחה המרפא. למען האמת, העלילה יכלה להיות ממוקמת בחנות פרחים, ושום דבר משמעותי לא היה משתנה בה. כי לב הסיפור הוא זה: "בסופו של דבר, לא משנה אם מחוברים בקשר דם או מבלים שנים באותה כיתה או באותו מקום עבודה – אם לא מתַקשרים פנים אל פנים, לא באמת מכירים מישהו".

טקאקו מעולם לא אמרה להידאקי מה היא מרגישה. מומוקו, אשתו של סאטורו שעזבה אותו חמש שנים קודם לכן, מעולם לא אמרה לו מה מעיק עליה. קשר שנרקם בין טקאקו לאחד הלקוחות מתנהל בשיחות סתמיות למדי. טקאנו, עובד בבית הקפה החביב על טקאקו, אינו מסוגל לומר לטומו, עובדת אחרת באותו מקום, כיצד הוא חש כלפיה. כשכל אחד מהם מצליח להביא עצמו, בדרך זו או אחרת, לומר לאחרים את אשר על לבו, החיים נעשים פשוטים יותר, גלויים יותר ופחות מסובכים בהסתרות.

"ימים בחנות הספרים של מוריסאקי" הוא ספר חביב לקריאה קלה. קצת שטחי, למען האמת, ולטעמי יותר מדי מאכיל בכפית. קראתי אודותיו ביקורות לכאן ולכאן, ומכיוון שהיה רב מכר עטור פרסים ביפן אני נוטה להניח שחובבי ספרות יפנית יאהבו אותו. אני אבחר בהמלצה מסויגת.

Days at the Morisaki Bookshop – Satoshi Yagisawa

森崎書店の日々 – 八木沢 里志

כנרת זמורה

2026 (2023, 2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

מאיר שטרית, יליד אוקטובר 1948, עלה ממרוקו לארץ עם משפחתו כשהיה כבן תשע. המשפחה קבעה את מגוריה ביבנה, שהיתה אז ישוב נידח ומוזנח. ב-1974, בגיל עשרים וחמש, אחרי לימודים אקדמאים ושירות צבאי כקצין בחיל רפואה, ייסד עם חבריו רשימה שרצה לראשות יבנה במטרה לשנות את פני העיירה. את הגב המפלגתי קיבל מיצחק שמיר בליכוד, ונותר חבר המפלגה במשך רוב שנות פעילותו למרות עמדותיו היוניות ותמיכתו ביוזמת השלום הסעודית ובפתרון שתי המדינות. בשלוש-עשרה שנותיו בראשות יבנה שיפר את החינוך במקום, הרחיב את הבניה, משך אוכלוסיות חזקות, וקיים את התחייבותו לשנות את פניה. בהמשך היה חבר כנסת, גזבר הסוכנות היהודית, ושימש כשר במשרדי החינוך, התחבורה, האוצר, הפנים, המשפטים והשיכון בממשלות שונות ותחת ראשי ממשלה שונים. כשהוקמה מפלגת קדימה חבר אליה, ואחר-כך אל מפלגת התנועה. מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה נפלה בגלל פרשיה של הטרדה מינית לכאורה שהוא מכחיש ומגדיר כפרשת סחיטה מצד המתלוננת, אם כי בזמנו בחר לשלם לה דמי שתיקה כדי לסגור את הענין בשקט. אחרי פרישתו מן הפוליטיקה פנה לעסוק בחינוך אקדמי ונתן את קולו למחאה נגד המהפכה המשפטית.

את מסלול חייו מתאר שטרית באוטוביוגרפיה זו. כצפוי מספר מעין זה הוא גדוש ב"עשיתי" וב"צדקתי", לצד אזכורים מעטים של דברים שלא הצליח להגשים, והדברים אינם נאמרים בזלזול, אם כי יש פנים לכאן ולכאן באשר לכל מה שהוא מציג כהישג, כפי שלמדתי מעיון בכתבות ישנות ברשת (עד כמה שניתן לסמוך גם עליהן). שטרית צמח בעוני ובמחסור, אבל בחר לשנות את חייו במו ידיו, וזהו גם המסר שהוא מבקש להעביר: "ההצלחה שלכם תלויה רק בכם". הוא מתנגד נמרץ לגישה של ש"ס שמבקשת לשמר את תחושת הנחשלות, ומאמין בכוח של כל אחד לקבוע את גורלו בעצמו. עמדו לזכותו כשרונו, האמביציה שלו, וגם אנשים טובים שנקרו בדרכו כאדם צעיר, ידעו לכוון אותו ואפשרו לו להביא את יכולותיו לידי ביטוי.

שמו של הספר עורר בי תחילה התנגדות, משום שנראה שהוא מנציח את תחושת שתי החברות שנדמה שמתקיימות כאן, אשכנזית וספרדית. אבל ישראל הראשונה והשניה מקבלות מפיו פרשנות שונה, בלתי מפלגת: "לתפיסתי, ישראל הראשונה הם האנשים שמתאמצים, לומדים, עובדים, מתפתחים ומצליחים. יש ביניהם אשכנזים וספרדים ואנחנו רואים אותם בכל הדרגות ובכל הרמות – בצה"ל, בפוליטיקה, בעסקים, באקדמיה ובתחומים רבים אחרים. לישראל השניה שייכים אלה שמעדיפים להתלונן ולא מתאמצים כלל לשפר את מצבם". הוא אינו חולק על עובדת קיומה של גזענות כלפי העולים מארצות ערב בשנים הראשונות לקיום המדינה, ויודע שלעולים אלה היה קשה יותר למצוא מסילות לממסד שהיה רובו ככולו אשכנזי. אבל הוא מאמין שהיו כוונות טובות, וגם אם נעשו טעויות קשות בתהליך הקליטה לא היתה אפליה מכוונת. גישה מרעננת בהחלט.

שטרית מתייחס גם למצב הנוכחי במדינה, מבכה ערכים ומנהל תקין שהיו ואינם, ומייחל להחלפתה של הממשלה (אם כי הוא מביע הערכה לנתניהו בשנותיו הראשונות כראש ממשלה).

כמי שמציג עצמו כאדם שערכי יושר מנחים אותי, הופתעתי לקרוא שיעץ לאולמרט לא להתפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, וכי גם היום הוא מצדיק את עצתו זו למרות ההרשעה והמאסר, שעליהם הוא אינו אומר מילה.

הספר מעניין מבחינה היסטורית ומבחינה אישית, מאפשר הצצה קלה אל אחורי הקלעים של הפוליטיקה, מרענן את הזכרון לגבי ארועים שכבר שכחתי, ומומלץ. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל.

כנרת זמורה

2026