פיטר וגיא הם אחים. פיטר גדל באנגליה, בן ביולוגי של קייט שאומץ פורמלית על ידי אביבה, בת זוגה. גיא גדל בישראל, בנם של זאב ואביבה. אותה אביבה. כשקייט נהרגת בתאונת דרכים בישראל, ומתעורר חשד שמדובר ברצח, מתברר לגיא שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר על משפחתו. אביו ידע על חייה הכפולים של אשתו, אחותו של גיא, שרון, ניחשה זמן רב קודם לכן וקיבלה אישור לניחושיה מאמה. פיטר היה מודע לקיומה של המשפחה הישראלית של אמו, שחלקה את חייה בין שתי המדינות ובין שתי המשפחות. גיא, שצריך להתמודד עם מעצרן של אמו ושל אחותו כחשודות ברצח, נאלץ להתמודד גם עם גילויים של הסודות שהוסתרו ממנו.
פיטר הוא עיתונאי חוקר, גיא משרת בפרקליטות. פיטר מעוניין בקשר עם אחיו, גיא מסויג. בהדרגה, ככל שמצוקתם המשותפת גוברת, הם מתקרבים זה לזה ומנסים להבין יחד מה באמת קרה. מולם ניצבת ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה המוכשרת שכיכבה בספרים קודמים של ליעד שהם.
שהם מחבר בספריו בין סיפורים אישיים ואנושיים לפרשיות שכמו לקוחות מן העתונות של ימינו, וכותב יצירות מותחות שהציר המוביל אותן הוא החקירה הבלשית. בספר הזה הוא מעביר את מרכז הכובד אל האישי, בעיקר אל היחסים בין שני האחים. ענת נחמיאס נותרת עלומה, אנחנו יודעים עליה רק את מה שהאחים יודעים, ואת המעט שהיא בוחרת לשתף איתם. שינוי המוקד עובד יפה.
לעומת זאת, פיצול הקול המספר בין פיטר לגיא חורק בעיני. איכשהו, שני הגברים האלה, השונים מאוד זה מזה, מדברים ממש באותו הסגנון. אפילו הפונט השונה בכל אחד מן הקולות לא הצליח לגרום לי לעצור לרגע ולנסות להזכר מי המספר התורן. עדיף היה אפוא לתת למספר יודע כל לדבר בשמם.עיה העיקרית בספר, שבגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).
בעיה נוספת בספר, שגם בגינה אסתפק בהמלצה מסויגת, היא בדרך לפיצוח, כשבשני פרקים עוקבים מוצגים ממצאים סותרים לחלוטין, וחבל (מחמת קלקלנים לא אוכל לפרט, אבל המעוניינים מוזמנים לקרוא בעיון את הפרקים על הסרטון לקראת הסוף).
*** הערה מאוחרת: הסתירה, שאיכשהו חמקה מכל העיניים שבחנו את הספר לפני הפרסום, תתוקן בהדפסה הבאה
על רוב ספריו של ליעד שהם שקראתי המלצתי, על זה פחות.
כותרת משנה: משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני הישוב
"הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה – סיפור שיוביל אחרים לא ליאוש כי אם לפעולה. בסיפור הזה יהודים לא יהיו קורבנות אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה, ולכן ישנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יְבַכּוּ את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צידי הדלת ויקפצו".
שלושים ושבעה איש ואשה נמנו עם הקבוצה שכונתה "צנחני הישוב", יהודים תושבי ארץ ישראל שאומנו על ידי הצבא הבריטי במטרה להצניחם מעבר לקווי האויב למטרות מודיעין וסיוע בחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית. למעשה היתה שליחותם כפולה, שכן מטרתם, כפי שהוגדרה על ידי ראשי הישוב, היתה ליצור קשר עם ניצולים ולהכין אותם למה שקיוו שתהיה עליה המונית ארצה. הצנחנים, שהתנדבו למשימה, קיוו מן הסתם למצוא את בני משפחותיהם שהקשר איתם היה מנותק מזה כחמש שנים.
"הפער המוזר בין שיעור הקומה המיתי של הגיבורים האלה לבין ההישגים הזעומים שלהם", כהגדרתו של מתי פרידמן, גרם לו לצאת למסע בעקבות הצנחנים, מסע פיזי במקומות בהם עברו, ומסע עיוני בארכיונים ובמקורות מידע אחרים. כמה מן הצנחנים, כמו חביבה רייק, יצרו קשר עם ניצולים וסייעו להם. אחרים, כמו חיים חרמש, הצטרפו לפרטיזנים. שנים-עשר מתוכם נלכדו, ושבעה הוצאו להורג. אחדים מהם, כמו יואל פלגי, כתבו מאוחר יותר על פעילותם. כן, הם לא שינו את פני המלחמה, ושליחותם התרחשה בשלב שבו ההשמדה כבר כמעט הושלמה, אבל המיתוס באשר לגבורתם שריר וקיים. בצדק, כפי שנראה לי מובן מאליו, וכפי שפרידמן מנסח בקטע שצוטט בפתיחה.
חנה סנש הפכה במידה רבה לדמות המייצגת את צנחני הישוב כולם. ההסבר, לפי פרידמן, הוא בכוחן של מילותיה להביע את רוחה של הקבוצה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות", השורה הפותחת וסוגרת את השיר שכתבה על אדמת יוגוסלביה במאי 1944 חודש לפני שחצתה את הגבול להונגריה, מתמצתת את המטרה – להצית להבות גם במחיר כליון עצמי. התגובה לאסון לא יכולה להיות שיתוק וחדלון אלא פעולה. הפעולה עצמה, גם אם לא תניב תוצאות, תניע אחרים לפעול. זה מה שעשו הצנחנים, זה המיתוס שיצרו, וחנה היטיבה לתת לו מלים.
הספר מתרכז בארבע דמויות: חיים חרמש, חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סרני, ומזכיר כמה מן הצנחנים שהיו איתם באותן משימות – רפאל רייס, פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, ראובן דפני. מתי פרידמן משלב בין החוויה האישית שלו כשיצא בעקבותיהם, לתיעוד המבוסס על מסמכים, לשמץ רכילות (ללא שיפוטיות) ופרטים ביוגרפיים שוליים ההופכים מיתוסים לאנשים בשר ודם, והתוצאה מעניינת, נוגעת ללב ומעוררת השראה. אפשר להתווכח עם המסקנה שבפתיחה – "הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים" (ובכלל נדמה שזוהי חוויה קבועה שלי במפגש עם ספריו של פרידמן – הנאה ועניין לצד אי הסכמה ברמה כזו או אחרת לגבי המסקנות) – אבל הספר אינו בא לערער בכוח את המיתוס אלא להסביר אותו, והוא שופע ידע וכתוב היטב.
שם הספר בנוסח העברי לקוח מתוך אחד מן השירים הראשונים שחנה סנש כתבה בעברית:
כשלבה של טקאקו נשבר, אחרי שמתברר לה שהידאקי, עמית לעבודה שחשבה שהוא בן זוגה, רק השתעשע איתה ובעצם תכנן חיים משותפים עם מישהי אחרת, היא אינה מסוגלת להמשיך לעבוד באותו מקום. היא מתפטרת, ומבלה את ימיה בשינה בדירתה. מי ששולף אותה משם הוא דודה סאטורו, שאותו היא זוכרת כתמהוני משהו. הוא מציע לה לבוא לעזור לו לנהל את חנות הספרים שלו, תמורת מגורים בחדר מעל החנות. בהעדר הכנסה אין לה ממש ברירה אלא להיענות.
חנות הספרים של הדוד, שאותה ייסד סבא-רבא של טקאקו, מצויה בלבו של אזור שהוא חלומו של כל אוהב ספרים, אזור גדוש חנויות ספרים יד שניה, כל אחת מתמחה בתחום אחר. טקאקו, שאינה קוראת נלהבת, או קוראת בכלל, נותנת לבה תחילה לריח המעופש של החנות ולערימות הספרים הגודשים את החדר שיועד לה. בהדרגה, כשהיא משתלבת בשגרת המקום, היא מתוודעת גם לחדוות הקריאה.
אבל הספר, למרות שמו ולמרות האזכורים הרבים של ספרות יפנית המשובצים בשיחותיהן של הדמויות, אינו אודות ספרות ואודות כוחה המרפא. למען האמת, העלילה יכלה להיות ממוקמת בחנות פרחים, ושום דבר משמעותי לא היה משתנה בה. כי לב הסיפור הוא זה: "בסופו של דבר, לא משנה אם מחוברים בקשר דם או מבלים שנים באותה כיתה או באותו מקום עבודה – אם לא מתַקשרים פנים אל פנים, לא באמת מכירים מישהו".
טקאקו מעולם לא אמרה להידאקי מה היא מרגישה. מומוקו, אשתו של סאטורו שעזבה אותו חמש שנים קודם לכן, מעולם לא אמרה לו מה מעיק עליה. קשר שנרקם בין טקאקו לאחד הלקוחות מתנהל בשיחות סתמיות למדי. טקאנו, עובד בבית הקפה החביב על טקאקו, אינו מסוגל לומר לטומו, עובדת אחרת באותו מקום, כיצד הוא חש כלפיה. כשכל אחד מהם מצליח להביא עצמו, בדרך זו או אחרת, לומר לאחרים את אשר על לבו, החיים נעשים פשוטים יותר, גלויים יותר ופחות מסובכים בהסתרות.
"ימים בחנות הספרים של מוריסאקי" הוא ספר חביב לקריאה קלה. קצת שטחי, למען האמת, ולטעמי יותר מדי מאכיל בכפית. קראתי אודותיו ביקורות לכאן ולכאן, ומכיוון שהיה רב מכר עטור פרסים ביפן אני נוטה להניח שחובבי ספרות יפנית יאהבו אותו. אני אבחר בהמלצה מסויגת.
מאיר שטרית, יליד אוקטובר 1948, עלה ממרוקו לארץ עם משפחתו כשהיה כבן תשע. המשפחה קבעה את מגוריה ביבנה, שהיתה אז ישוב נידח ומוזנח. ב-1974, בגיל עשרים וחמש, אחרי לימודים אקדמאים ושירות צבאי כקצין בחיל רפואה, ייסד עם חבריו רשימה שרצה לראשות יבנה במטרה לשנות את פני העיירה. את הגב המפלגתי קיבל מיצחק שמיר בליכוד, ונותר חבר המפלגה במשך רוב שנות פעילותו למרות עמדותיו היוניות ותמיכתו ביוזמת השלום הסעודית ובפתרון שתי המדינות. בשלוש-עשרה שנותיו בראשות יבנה שיפר את החינוך במקום, הרחיב את הבניה, משך אוכלוסיות חזקות, וקיים את התחייבותו לשנות את פניה. בהמשך היה חבר כנסת, גזבר הסוכנות היהודית, ושימש כשר במשרדי החינוך, התחבורה, האוצר, הפנים, המשפטים והשיכון בממשלות שונות ותחת ראשי ממשלה שונים. כשהוקמה מפלגת קדימה חבר אליה, ואחר-כך אל מפלגת התנועה. מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה נפלה בגלל פרשיה של הטרדה מינית לכאורה שהוא מכחיש ומגדיר כפרשת סחיטה מצד המתלוננת, אם כי בזמנו בחר לשלם לה דמי שתיקה כדי לסגור את הענין בשקט. אחרי פרישתו מן הפוליטיקה פנה לעסוק בחינוך אקדמי ונתן את קולו למחאה נגד המהפכה המשפטית.
את מסלול חייו מתאר שטרית באוטוביוגרפיה זו. כצפוי מספר מעין זה הוא גדוש ב"עשיתי" וב"צדקתי", לצד אזכורים מעטים של דברים שלא הצליח להגשים, והדברים אינם נאמרים בזלזול, אם כי יש פנים לכאן ולכאן באשר לכל מה שהוא מציג כהישג, כפי שלמדתי מעיון בכתבות ישנות ברשת (עד כמה שניתן לסמוך גם עליהן). שטרית צמח בעוני ובמחסור, אבל בחר לשנות את חייו במו ידיו, וזהו גם המסר שהוא מבקש להעביר: "ההצלחה שלכם תלויה רק בכם". הוא מתנגד נמרץ לגישה של ש"ס שמבקשת לשמר את תחושת הנחשלות, ומאמין בכוח של כל אחד לקבוע את גורלו בעצמו. עמדו לזכותו כשרונו, האמביציה שלו, וגם אנשים טובים שנקרו בדרכו כאדם צעיר, ידעו לכוון אותו ואפשרו לו להביא את יכולותיו לידי ביטוי.
שמו של הספר עורר בי תחילה התנגדות, משום שנראה שהוא מנציח את תחושת שתי החברות שנדמה שמתקיימות כאן, אשכנזית וספרדית. אבל ישראל הראשונה והשניה מקבלות מפיו פרשנות שונה, בלתי מפלגת: "לתפיסתי, ישראל הראשונה הם האנשים שמתאמצים, לומדים, עובדים, מתפתחים ומצליחים. יש ביניהם אשכנזים וספרדים ואנחנו רואים אותם בכל הדרגות ובכל הרמות – בצה"ל, בפוליטיקה, בעסקים, באקדמיה ובתחומים רבים אחרים. לישראל השניה שייכים אלה שמעדיפים להתלונן ולא מתאמצים כלל לשפר את מצבם". הוא אינו חולק על עובדת קיומה של גזענות כלפי העולים מארצות ערב בשנים הראשונות לקיום המדינה, ויודע שלעולים אלה היה קשה יותר למצוא מסילות לממסד שהיה רובו ככולו אשכנזי. אבל הוא מאמין שהיו כוונות טובות, וגם אם נעשו טעויות קשות בתהליך הקליטה לא היתה אפליה מכוונת. גישה מרעננת בהחלט.
שטרית מתייחס גם למצב הנוכחי במדינה, מבכה ערכים ומנהל תקין שהיו ואינם, ומייחל להחלפתה של הממשלה (אם כי הוא מביע הערכה לנתניהו בשנותיו הראשונות כראש ממשלה).
כמי שמציג עצמו כאדם שערכי יושר מנחים אותי, הופתעתי לקרוא שיעץ לאולמרט לא להתפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, וכי גם היום הוא מצדיק את עצתו זו למרות ההרשעה והמאסר, שעליהם הוא אינו אומר מילה.
הספר מעניין מבחינה היסטורית ומבחינה אישית, מאפשר הצצה קלה אל אחורי הקלעים של הפוליטיקה, מרענן את הזכרון לגבי ארועים שכבר שכחתי, ומומלץ. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל.
כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.
אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.
סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.
כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.
והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.
טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.
ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.
The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant
בגיל שישים רות מתאלמנת. לא היו סימנים מוקדמים, לא ניתן זמן להתכונן. בתוך רגע עברה מחיי נישואים יציבים ונוחים אל הסטטוס החדש. רות אינה לבד – בנותיה דואגות לה, סוכנת נדל"ן שבעלה העריך הופכת לחברה קרובה, יש לה קשר טוב עם אחותה, יש לה מקום עבודה שבו היא מוערכת. ובכל זאת היא לבד. לבד במציאות שבה היא צריכה להחליט, ללא שותף, החלטות גדולות כמו איפה לגור, האם להמשיך לעבוד, האם לבקש לעצמה זוגיות שניה, והחלטות יומיומיות קשות לא פחות כמו האם לנעול את הדלת בלילה, כמה להשקיע בבריאות ובטיפוח, את מי וכמה לשתף במה שעובר עליה.
העלילה, שבה לכאורה לא קורה הרבה, מתלווה אל רות בשנות האלמנות הראשונות. בכנות, בעיניים פקוחות אל המציאות, בלי להתייפייף וליפות, היא עוסקת בהזדקנות שהיא לעתים מאיימת, בקשרי משפחה שמשתנים בהתאם לנסיבות החדשות, בבחירות קטנות וגדולות. במרכז העלילה מצויה אשה אחת שמבקשת לגלות את מה שמתאים לה, לא להגרר אחרי מה שמתאים לאחרות, זוהרות ומרוצות ככל שתהיינה.
מסביב מנסים לשדך לה בן זוג לפרק ב', אבל להתחיל מהתחלה קשה. כשהיא שואלת את עצמה, הנשקפת אליה במראה, מה היא רוצה, היא עונה, "הייתי רוצה את מה שמגיעים אליו אחרי זוגיות של ארבעים שנה. אחרי הפסיכיות של ההתאהבות הסוערת, אחרי הזיעה והעבודה הקשה, אחרי החריקות והצרימות". ומכיוון שקפיצת דרך שכזו כנראה אינה אפשרית, היא מסכמת לעצמה, "אז את לא רוצה".
בחייה החדשים היא רוכשת חברה טובה, מבוגרת ממנה, בדיור מוגן, שאליו היא מחליטה בינתים לא לעבור. היא מתחברת גם עם אותה סוכנת נדל"ן, שהיא מעין הופכית לה – משקיעה בניתוחים פלסטיים ובטיפוח כדי לשמר חזות צעירה, ומייחלת בכל לבה לבן זוג. רות מוצאת באקראי, מכיוון שאינה מחפשת, אהבה יפה, שאינה מחזיקה מעמד, ואחריה, שוב באקראי, אהבה אחרת (שתיהן מוזכרות בעמודים הראשונים של הספר, ולפיכך אין כאן קלקלן). אין לה שאיפות לאהבה גדולה עתירת התרגשויות. "אני רוצה את הרגילות הזאת. את כל מה שמובן מאליו ונוח. את הבינוניות. וגם את הפאקים שכבר מכירים, את הכעסים, הטינות, הריבים", היא אומרת.
רות אינה אשה גדולה מהחיים, ואינה בהכרח מודל להזדהות, למרות שהיא מתחבבת מאוד. היא מייצגת את האפשרויות, את הזכות לבחור, את העצמיות. הבחירות שלה מתאימות לה, אולי לא לכל מי שתקרא את הספר, אבל מעניין ונוגע ללב לעקוב אחריה.
כמו בספרה הקודם שקראתי, "אמא וזהו", גם הפעם יעל משאלי כתבה ספר קריא מאוד, חשוף אך עדין, מעוגן עמוק במציאות, משמעותי ומומלץ.
תומס קווין הוא סופר של ספר אחד, שלא הצליח במיוחד, והוא גם בנו של סופר מצליח ובעל שם שמעולם לא היה אתו בקשר נפשי קרוב. לעומת זאת, עם אנדרו בלאק, אף הוא סופר של ספר אחד, אבל מצליח מאוד, היה לאב קשר קרוב. בספר נוסף של תומס איש אינו מעוניין. על ספר נוסף של בלאק אפשר רק לחלום, שכן הוא מסרב להמשיך לכתוב. מזה כחצי שנה חי תומס לבדו, ללא אשתו שיצאה עם משלחת מחקר לאיי הפסחא. התקשורת איתה מסתכמת בצפייה רציפה בה על מסך הטלויזיה, ומדי פעם בשיחות טלפון. דירתו של תומס הולכת ומדרדרת אל אי סדר וטינופת, וגם מצבו הפיננסי הולך ורע. כשהוא מקבל הודעה קולית תמוהה – "למה שור ומלאך בבית לחם?" – מאביו שמת לפני שנים, ובאותו זמן גם מכתב קצר וחידתי מבלאק, תפיסת המציאות שלו מתערערת.
"השד של מקסוול" הוא ספר מוזר. הוא עוסק בשפע נושאים, מטשטש גבולות בין ספרות ומציאות, שולח זרועות לפיזיקה ולמיסטיקה, בנוי כתעלומת מתח מתעתעת, ונוקט גם באמצעים ויזואליים – שבירת שורות ועיצובן כעלים, לדוגמא – כדי להעצים את תחושת המבוך ההזוי שאליו נקלע תומס.
כל אחד מנושאי הספר מעניין בפני עצמו. תומס מעסיק עצמו ללא הרף באנטרופיה – אקראיות ואי-סדר – וגם שמו של הספר לקוח מאותו תחום, ומתקשר בסופו של דבר לפיצוח של הארועים אליהם הוא נקלע. הוא מתעניין בטקסטים דתיים, בדרך התהוותם ובספרים שאבדו בדרך, והוא מוקסם מסיפורים מיסטיים הקשורים באותיות, במשמעותן ובכוחן. כל אחד מאלה, כאמור, מעניין. הבעיה, בעיני, היא שהספר הזה הוא "יותר מדי". יותר מדי נושאים, יותר מדי חזרות, יותר מדי סטיות מן המציאות. כן, בסופו של דבר מגיע הסבר, אבל הוא אינו מספק ולטעמי רחוק מהגיוני. כשמקלפים את ה"יותר מדי" מקבלים סיפור טוב על אבהות, על זוגיות, על חיפוש זהות, על תשוקה ועל ספרות, אבל רוב הזמן הנושאים האלה מיטשטשים תחת המלל. בראיון אתו אמר סטיבן הול שהוא כותב את מה שהוא אוהב לקרוא, שהוא אינו חובב לינאריות ושהוא אוהב לא לדעת הכל. כנראה יש לנו העדפות שונות.
יורגיס ואונה, שני ליטאים צעירים, מאוהבים ומתכננים להנשא. יורגיס הוא בחור חסון, מוכן להשקיע את כל כולו בעבודה כדי לספק לאונה ולכל משפחתה חיים טובים, אך הסיכויים לכך בליטא קלושים. אחרי מות אביה של אונה, מצבה הכלכלי של המשפחה – אם חורגת וילדים רבים – הוא בכי רע. השמועות על שכר גבוה בשיקגו מפתות אותם לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כולם כאחד, יחד עם אביו של יורגיס ועוד בת דודה שנגרפה אל החבורה, מוכרים את כל הרכוש שנותר להם ויוצאים לדרך.
ארץ ההבטחות הגדולות מתגלה כג'ונגל שבו גיבורינו, תמימים ונטולי שפה, עתידים להשחק עד דק. בשנים הראשונות של המאה העשרים שיקגו היא מקום מזוהם, מעלה צחנה ומושחת, שבו מתגוררים עשירים מעטים ואינספור עבדים. אנשים באלפיהם צובאים על שערי המפעלים המקומיים, ואלה שנבחרים מתוכם מוכנים לעשות הכל כדי להחזיק בעבודה שזכו בה. הם עובדים מהנץ החמה ועד הרבה אחרי השקיעה, נדחקים לקצב עבודה מטורף ומסוכן, מקבלים שכר מינימלי, ומסכנים את חייהם בכל רגע. התעשיה שבה משתלבים בני המשפחה היא תעשית הבשר, פס יצור ברוטלי שעושה שימוש בכל מה שיש לבעלי החיים "להציע", תוך התעלמות מוחלטת מכל כלל של היגיינה ושל בריאות, שבו בני האדם מבוססים בזוהמה, נושמים אדים רעילים, מתרוצצים חסרי נשימה על רצפות שטופות דם, ומנוצלים עד שאין בהם תועלת. יום חופשה לכבוד החתונה? יורגיס ואונה יכולים רק לחלום על כך.
למרות שבני המשפחה מוצאים עצמם דחוסים בחדר אחד באכסניה מטונפת, הם אינם מאבדים את האופטימיות. הם אוספים את כל הכסף שברשותם, נוטלים הלוואה, ומשלמים מקדמה על בית משלהם. הובטח להם שהוא חדש ומודרני, נאמר להם על ידי המוכר ועל ידי עורך דין שהוא יהיה רכושם הפרטי. אבל מסתבר ששוב רומו. במשך מספר שנים יהיה עליהם לשלם סכום חודשי, שיילך ויגדל בשל הריבית, שעליה איש לא סיפר להם, ואיחור בתשלום יגרום לסילוקם מן המקום. גם כשהרמאויות נחשפות יורגיס מאמין בכוחו להתגבר. "אני ארוויח יותר כסף – אני אעבוד יותר קשה!", זוהי אמרתו הקבועה.
במקום שבו זכויות עובדים נרמסות עד עפר, כשיורגיס נוקע את רגלו בעבודה הכל משתבש. הוא מצטווה לשכב מספר שבועות, ללא שכר, אבל התשלומים עבור הבית אינם סובלים דיחוי. בלית ברירה המשפחה נאלצת לוותר על חלום ההשכלה לילדים, מזייפת את גילם ושולחת אותם לעבוד. נשים, זקנים וטף, כולם נלכדים באותה מלכודת.
אפטון סינקלר מתאר מציאות גיהינומית. המערכת הפוליטית מושחתת, וקניית קולות היא ענין מקובל. בעלי המפעלים הכל-יכולים ממנים את הפוליטיקאים ואת השופטים ונתמכים על ידם. מפעלים יכולים להסגר בהתראה של רגע, על פי צרכי היצור, ולזרוק אלפי עובדים אל הרחוב. המעבידים מתואמים ביניהם, ועובד שנכנס מסיבה כלשהי לרשימה השחורה לא יוכל לעבוד בעיר. נסיונות התאגדות של העובדים נדונים לכשלון. הפועלים הם בסך הכל כלי יצור שניתן להחלפה בקלות. אופורטוניסטים מסתערים מכל עבר לנצל את המנוצלים ממילא. כמה זמן יכולה האופטימיות הטבעית של יורגיס ומשפחתו להחזיק מעמד?
לסופר היתה מטרה ברורה בכתיבת הספר, והוא מגיע אליה לקראת סיומו, כשהתנועה הסוציאליסטית מתחילה לצבור כוח פוליטי. הבחירה לספר את העלילה דרך משפחת מהגרים מעניקה לה נקודת מבט יחודית של מי שהכל חדש לו ובלתי מובן, של מי שלא גדל בארצות הברית של אותן שנים ולא התרגל לכלליה הפגומים. הלב יוצא אל האנשים הטובים שרק ביקשו לעצמם חיים צנועים, ומצאו עצמם נשחקים. הסופר עצמו, אגב, עבד בתעשית הבשר בשיקגו בעילום שם במשך כחצי שנה, והתנסה במה שהוא מתאר בספרו. כפי שהמתרגם יואב הלוי מציין בהקדמה, סינקלר לא השיג את מטרתו. הספר זכה לתגובה ציבורית עזה, אבל לא באשר להיבטים הסוציאליים שבו, אלא בזכות חשיפת הרמאויות שהביאו אל הצרכן האמריקאי בשר שאינו ראוי למאכל, וחוקים נחקקו כדי להסדיר את הנושא.
"הג'ונגל" הוא ספר מרתק ונוגע ללב על מציאות קשה מנשוא ועל מאבקיהם של בני האדם לשרוד בתוכה. למרות האסונות שהוא מנחית על גיבוריו, סינקלר בוחר לסיים באופטימיות, נושא עיניו אל עתיד טוב יותר.
מומלץ בהחלט.
עוד על שיקגו באותן שנים כדאי לקרוא בספרו של אריק לארסון, "השטן בעיר הלבנה"
"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.
לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.
מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?
ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.
ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.
למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".
בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.
שתי נובלות מרכיבות את "בדרך אל ירושלים". השניה שבהן, "בין חומות העיר", מסופרת מפיו של שמעון בן לוי, אחיו של יוחנן מגוש חלב, שמחפש את עצמיותו בסבך הפילוגים והמלחמות הפנימיות בירושלים הנתונה במצור בתקופת המרד הגדול ברומאים. שלושה פלגים יהודים נלחמים זה בזה, הנוצרים הראשונים מגששים את דרכם, והרומאים בראשותו של טיטוס נוגסים בעיר חומה אחר חומה עד הכנעתה.
בשונה מן הנובלה השניה, המסתמכת על מקורות היסטוריים (ובוחרת מתוך שלל הגרסאות שלהם), הנובלה הראשונה, "בדרך אל העיר", שואבת ממציאות ימינו ומצביעה על העתיד הלא רחוק. מאבקי שמאל-ימין-חילוניים-דתיים מסלימים על לפיצול המדינה לשתים, פיצול שאינו מרגיע את הרוחות אלא מוביל למלחמות הפרדה חוזרות. על רקע זה חוזר לארץ אליהו, בנו של ראש המוסד, סוכן שפרש, ונשלח על ידי אביו להציל את אחיו שנפל (או בחר ליפול) לידי ממלכת שלם הפנאטית, מעין אירן יהודית.
הקשר בין שתי הנובלות ברור, והסופר אף רומז אליו כשהוא מזכיר את יוחנן מגוש חלב בנובלה הראשונה. אליהו מתייחס אליו כאל "איזושהי דמות היסטורית שאני אפילו לא בטוח אם באמת היתה קיימת", אך בעיני "ארבעה האבות", המנהיגים הרוחניים של ממלכת שלם, הוא דמות נערצת. האם מה שארע בארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה עתיד לחזור על עצמו? הנחתי שהסופר מבקש להזהיר, אך בפוסט (יומרני משהו) בפייסבוק, שמגדיר אותו כנביא (אמירה שהוא עצמו מתנער ממנה), מצאתי סברה שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, והספר אינו מתריע אלא מספר על מה שוודאי יתרחש בקרוב מאוד. ימים יגידו.
אין לי מושג אם הסופר התכוון לכך, אך מצאתי בספר מחווה ל"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן.
האיור של העטיפה הוא של יונתן חצור, אמן מוכשר שנפל בעזה חודש אחרי השבעה באוקטובר בעת פעילות לחיפוש חטופים.
הכתיבה של זיו דורקם יפיפיה, התיאורים חיים, הלשון מענגת. הנובלה השניה חפה מפגמים, בעיני. בראשונה, לעומתה, הרקע של ההיסטוריה העתידית מתואר כהלכה, אך הסיפור שנרקם על רקע ההיסטוריה חלש ובלתי משכנע. לפיכך, המלצה מסויגת.
