תגית: נשים

כשאת לגמרי לבד עם עצמך, לתמיד, איזה אדם תהיי? אשה אחת, כבת ארבעים, אם לשתי בנות עשרה, בעלת השכלה בסיסית ונסיון חיים שמסתכם בעיקר בחיי משפחה שגרתיים, מקבלת בעל כורחה הזדמנות לגלות מי היא במנותק מכל מה ומי שהכירה. האשה, ששמה אינו ידוע לנו (היא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, ואין לה סיבה להשתמש בשמה), הוזמנה להתארח אצל חברים בבקתת הציד שלהם באלפים האוסטרים. החברים יצאו באחד הערבים אל הכפר הסמוך, ולא שבו. כשיצאה האשה לשוטט באזור לכיוון הכפר, נתקלה בקיר זכוכית שקוף שחצץ בינה ובינו, וככל שיכלה לבדוק התמשך לצדדים, חוסם אותה מלהמשיך בדרכה. וטוב שכך, שכן מן הצד שלה החיים נמשכו כרגיל, אך מצדו השני של הקיר שרר מוות. בני אדם ובעלי חיים כאחד כמו התאבנו במקומם, ובמהרה החלה צמחיה לכסות אותם.

ארוע שזעזע אותה, שארע אחרי למעלה משנתיים מאותו יום גורלי, גרם לה לכתוב את קורותיה. איש מן הסתם  לא יקרא את הדברים. פה ושם מפוזרים רמזים באשר לאותו ארוע, אבל רוב הזמן הכתיבה שלה כרונולוגית. היא עוקבת אחרי היומיום שבו ניהלה מאבק הישרדות, כדי להחזיק מעמד בקשיי המקום – הכנת מזון, דאגה לחימום, תחזוקת הבית ועוד – ובקשיי הבדידות שלא הורגלה לה. האם יש טעם בחיים שכל תכליתם לשרוד מבלי לצפות לשינויים, מבלי לקוות ליותר מאשר סיפוק הצרכים הבסיסיים? היא לא מסתירה שעלו במוחה הרהורי התאבדות, אבל אלה התפוגגו. היו בחברתה כמה בעלי חיים, ודי היה בכך כדי לספק לחייה משמעות ומחויבות. הראשון שבהם היה שונר, כלב הציד, שכנראה סולק מחברתם של מארחיה ועשה את דרכו הביתה בטרם הקיר צץ. אחריו התווספה בלה, פרה שהיתה זקוקה ליד חולבת, ומאוחר יותר המליטה עגל. הבאה בתור היתה חתולה, שבתורה הביאה לחבורה גורים, פנינה ונמר.

הספר שופע תיאורי טבע יפיפיים לצד תיאורים מדוקדקים של השגרה המפרכת של חיי האיכרות שנאלצה לסגל לעצמה במהרה. האם נותרה יחידה בעולם? הדעת נותנת שלא, שאי שם מצד זה של הקיר נותרו אנשים נוספים, אבל מכיוון שלא ראתה כל סימן להם, ומכיוון שאין לה את היכולת הפיזית לצאת למסעות חיפוש ממושכים, היא לבדה בעולם, מסתפקת – ולא סובלת מכך – בחברת בעלי החיים שבמשק ביתה. הבדידות הזו, העובדה שאת השיחות הממשיות היחידות היא יכולה לנהל רק עם עצמה, מפנה לה מרחב נפשי להרהורים על חייה שלה ועל חייהם של בני האדם בכלל.

הנה כמה דוגמיות של ציטוטים רבים שאספתי:

על הרגלי היומיום, מתיחת שעונים ומחיקת ימים מלוח השנה, המשמרים מסגרת של שעות ושל ימים: "אני לא יודעת מדוע אני עושה את הדברים האלה, הדבר שמניע אותי הוא כמעט דחף פנימי. אולי אני חוששת שאילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי לאט לאט מפסיקה להיות יצור אנושי ועד מהרה הייתי מסתובבת מלוכלכת ומסריחה ופולטת צלילים חסרי פשר".

על אפשרות נוכחותו של הצייד, או של כל גבר אחר, בחייה החדשים, ובהרחבה על מקומה של אשה בשנות השישים בזוגיות: "מבחינה גופנית הוא היה חזק ממני, ואילו היה כאן, הייתי תלויה בו. אולי היום הוא היה רובץ לו בבקתה ושולח אותי לעבוד. אין ספק שהאפשרות לגלגל את העבודה על מישהו אחר היתה מפתה כל גבר, ובתור גבר שאין לו סיבה לפחד מביקורת, מדוע לו לעבוד בכלל. לא, בכל זאת מוטב לי להיות לבד. גם החיים עם שותף חלש ממני לא היו מיטיבים עימי, הייתי הופכת אותו לצל של אדם ומטפלת בו עד מוות".

ועוד על חייה של אשה בתקופה שבה נדחקה להסתפק בחיי אשה ואם: "היום כשאני חושבת על האשה שהייתי פעם […] אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע […] רק ענקית מהאגדות היתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא היתה ענקית, אלא אך ורק אשה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים […] אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי"

על מקומו של האדם בטבע, בהיותו היחיד שאינו פועל מכוחם של אינסטינקטים בלבד: "היצור היחיד ביער שבאמת יכול לעשות טוב או רע הוא אני. ורק אני יכולה לנהוג במידה של רחמים. לפעמים אני רוצה שנטל ההכרעה לא יוטל עלי. אבל אני בת אנוש, ואני יכולה לחשוב ולפעול אך ורק כמו בת אנוש, מזה ישחרר אותי רק המוות".

על הדברים שאנו מאבדים במירוץ המהיר של החיים: "רק מהרגע שהאטתי את הקצב, היער סביבי התעורר לחיים. אני לא מתכוונת לומר שזו הדרך היחידה לחיות, אבל היא בפירוש הדרך הנכונה עבורי. וכל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות לפני שיכולתי למצוא אותה […] השעמום שסבלתי ממנו לעתים קרובות היה שעמום של מגדלת ורדים פשוטה בכנס של יצרני מכוניות. ביליתי כמעט את כל חיי בכנס שכזה, ואני תוהה איך לא התפגרתי יום אחד מרוב דכאון"

וקינה על הבחירות השגויות של האנושות: "אין דחף הגיוני יותר מהאהבה. האהבה הופכת את חייהם של האהוב והנאהב לנסבלים. אלא שהיינו צריכים להבין בזמן שזו האפשרות היחידה, שזו התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר […] אני לא מסוגלת להבין מדוע היינו חייבים לבחור בדרך הלא נכונה".

על הקריאות המגוונות האפשריות בספר כתבה באחרית דבר איילת בן-ישי.

אודה שלא נמשכתי אל הספר על סמך התיאור שלו. לא חיבבתי את הרעיון של קיר שצומח בן לילה, והתרשמתי שמדובר בעוד אחד מאותם ספרי עזרה עצמית. טעיתי ממש. לא, אין הסבר לקיר, לא מי בנה אותו, ולא איך השתלט המוות על צדו השני, אבל זה באמת לא משנה. משהו קרה, עולמה של אשה אחת השתנה דרמתית, ומה עושים מכאן? בכתיבה יפיפיה ומשכנעת, שתורגמה היטב על ידי שירי שפירא, מרלן האוסהופר מוליכה אותנו, תחת חום קופח וסופת שלגים, אל נפשה של אשה הלומדת את עצמה ואת סביבתה, מגששת את דרכה אל מקומה בעולם, ומגיעה לתובנות פשוטות הצומחות על רקע מציאות מסובכת.

מומלץ מאוד.

Die Wand – Marlen Haushofer

חרגול ומודן

2024 (1963)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

אולנקה, אשה אוקראינית שנמלטה לפינלנד מסיבות שתתבררנה בהמשך, מבלה שעות בגינת כלבים. לכאורה היא מתאווררת שם, מוצאת פינה לקרוא במנוחה. בפועל היא מתבוננת במשפחה שנוהגת להגיע למקום באופן קבוע. אשה נוספת מגיעה לגינה ומתיישבת לידה. גם אשה זו, דריה שמה, מתעניינת במשפחה, אבל לא פחות מכך היא מתעניינת באולנקה, לחרדתה של זו האחרונה. מתח רב שורר בין שתי הנשים, יחד עם טינה וחשדנות. עלילת הספר, המתרחשת בהווה בהלסינקי ובעבר בעיקר באוקראינה, מסופרת מפיה של אולנקה, ומנוסחת כנסיון להסביר לגבר, ששמו יוודע בהמשך, את קורות חייה, ואת השתלשלות העניינים שהביאה לנפילתה מחיים נוחים לחיים של נמלטת על נפשה.

אולנקה, שברחה מחיים של עוני ואלימות אל נסיון לבנות קריירת דוגמנות בפריז, מצאה עצמה בסופו של דבר מצטרפת אל אלפי הבנות האוקראיניות שתורמות ביציות או משמשות כפונדקאיות. בשלב מאוחר יותר קודמה לתפקיד מתאמת בין התורמות למשפחות המקבלות. היא מתארת עולם של כפיה, של זלזול ברווחתן של התורמות, של ניצול מצוקה ויתמות כדי לגייסן. הבנות הואבסו בהורמונים, היו מהן שחלו, או איבדו שחלות, או שרחמן נוקב בטעות. חלקן נאלצו לחזור למרפאה כלקוחות אחרי שאיבדו את היכולת ללדת. היא מתארת עולם שבו הלקוחות הן הכל, והתורמות הן רק כלי, ללקוחות יש בטחון משפטי, ולתורמות אין זכויות כלל. משיצאו מכלל "שימוש", איש לא התעניין בגורלן.

היא מספרת גם על חֶברה שנעה ממלחמה למשבר פוליטי וחוזר חלילה, וסובלת מפערים חברתיים, מאלימות ומשחיתות, מכוח בלתי מרוסן הנתון בידי אליטות. אולנקה חוותה עוני וגלות ושכול רב-דורי, ונאלצה להמלט מפני כוחות חזקים ממנה, עד שקצה בחייה שהיו מאז ומתמיד בגדר מאמץ מתמשך לתמרן בין מכשולים הרי סכנה.

הספר רצוף אזכורים של ארועים אמיתיים ושל אישים ומקומות אמיתיים, ביניהם המהפכה הכתומה, מרכז מנורה בדניפרו, ירוט מטוס מלזי על ידי הרוסים ב-2014, העיר סניז'נה (שאת מוצאן ממנה אולנקה ודריה טשטשו), ועוד. ריבוי האזכורים הללו מקשה על הקריאה עבור מי שאינו בקיא בקורותיה של אוקראינה, אך מצד שני ממריץ ללמוד אודותיה.

מבלי שיש לי יכולת להשות מקור לתרגום, נראה לי שרות שפירא עשתה עבודה טובה בתרגומו של הספר מפינית לעברית, ומכל מקום שפתה עשירה ומהנה.

אולנקה בונה את סיפורה כמעט כעלילת מתח, כשהיא חושפת באיטיות עוד ועוד פרטים עד לגילוי משמעותי לקראת סיום. לטעמי, הספר יכול היה לצאת נשכר מקיצוץ משמעותי בחזרות הרבות שבו, אבל גם כפי שהוא מצאתי בו עניין, הוא פתח לי פתח אל עולם פחות מוכר, ונגע ללבי.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספר נוסף מאת סופי אוקסנן, "הטיהור".

Koirapuisto – Sofi Oksanen

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מפינית: רות שפירא

"לווייתן" מתרחש בפיונגדה, עיירה דרום-קוריאנית בדויה. העיירה הצנועה והנידחת, החבויה בין הרים, בקושי נהנית מאורה של השמש, חוותה פרץ גידול ראשון כשמסילת רכבת הונחה בסמוך אליה. שנים אחר-כך חוותה פרץ גידול שני כשהגיעה אליה קומבוק, אשה שהיא כוח טבע, בעלת מרץ בלתי נדלה, חזון מרחיק ראות, וכושר יזמי של בולדוזר. "היא נסתה להשתמש בגדול על מנת להכניע את חייה הקטנים, להשתמש בנוצץ על מנת להתגבר על הדכדוך, לשכוח מכפר הולדתה הזעיר באמצעות קפיצה אל תוך אוקינוס רחב". סופו של המקום ששריפה כילתה אותו, ורק אשה אחת נותרה בו – בתה האילמת של קומבוק, אשה בוגרת בעלת נפש של ילדה, שאחרי מסע תלאות שבה אל המקום היחיד שהכירה, כדי לעשות את הדבר היחיד שידעה לעשות, לייצר בכוח הנפילים שלה לבֵנים לבנין. ואולי יש צורך לדייק: אשה נוספת התגוררה בסביבה, אשת דבורים, בתה בעלת העין האחת של מכשפה זקנה שהמיטה חורבן על פיונגדה. וגם רוחו של פיל שמת מזמן.

אם התיאור המתומצת מאוד הזה נשמע סבוך ומופרך, וגם על-טבעי במידה ונגוע באמונות פלאיות, הרי זה משום שהסיפור כזה. גדול מהחיים, שופע דמיון, חורג ממגבלות המציאות. "היכול ככלות הכל להתקיים דבר כאמת אובייקטיבית? […] סיפורים הרי נתונים מטבעם לשינויים – לתוספות ולהחסרים – בהתאם לפרספקטיבה של המספר ולמיומנותו, ובהתאם להבנתו של המאזין. ואילו אתם, קוראים יקרים, הרי תאמינו בסופו של דבר למה שתרצו להאמין". לא יכולתי שלא לחשוב שפיונגדה היא מקונדו של צ'ון מיונג-גואן, מקום שבו חיים פשוטים וכישוף חיים בצוותא. השוואה זו מקבלת משנה תוקף מרגע שמתברר שכמו "מאה שנים של בדידות", גם כאן אין המדובר בסיפור דמיוני תלוש, אלא בכזה שנטוע בסביבה מציאותית עד מאד. "לווייתן" הוא במידה רבה אלגוריה על ההיסטוריה של דרום-קוריאה, כפי שנרמז לא אחת בעלילה עצמה, וכפי שהמתרגם מסביר פה ושם בהערות שוליים מעטות. בנקודה זו אעיר שלדעתי היה מקום להשמטת ההערות, שנראות אקראיות גם אם מועילות, ולהחלפתן באחרית-דבר שלמה שתעגן את היצירה ברקע ההיסטורי, לטובת מי שאינו בקיא בהיסטוריה ובתרבות המקומיות.

מי שבקיא במידה מסוימת יזהה בספר, בין השאר, את מלחמת קוריאה והמתיחות בין הצפון לדרום, ואת תקופת שלטונו של הדיקטטור הגנרל פאק צ'ונג-הי, שקידם את המדינה וגם דיכא אותה. יש בספר התיחסויות לתופעות כמו המעמדות בחברה והאמריקניזציה, ואזכור תופעות מן העבר כמו עיקור בכפיה של אסירים בשנות השישים והשבעים ושחיתות שיפוטית. מי שבקיא יותר, ובוודאי הקורא הדרום-קוריאני, מן הסתם ימצא בו אינספור היבטים מעניינים שחמקו ממני. לא אתיימר לומר שאני מכירה היטב את התרבות, אבל מצאתי בספר קשיחות אכזרית מן הסוג שנמצא לפעמים בדרמות קוריאניות, רומנטיות ומתקתקות ככל שתהיינה. למעשה, הוא נפתח בשורה של מעשים מרושעים שכמעט גרמו לי לעצור את הקריאה בשלב מוקדם. אני שמחה שלא נטשתי. עם כל הכאב שבו, בסופו של דבר הוא ספר אנושי מאוד, עם דמויות שמתנחלות בלב ומעוררות למצער חמלה. בצדק נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי ב-2023.

הספר ראה אור בהוצאת פְּרָפָּנְצָ'ה, המתמחה במזרח אסיה. אורי קפלן תרגם מקוריאנית לעברית, וגם מבלי להשוות למקור נראה לי שעשה עבודה נאמנה. רק חבל שההוצאה לא השקיעה בהגהה, והותירה שגיאות כתיב מביכות רבות מדי, כאלה שעשויות לקרות במהלך הכתיבה וצריכות להיות מתוקנות לפני פרסום. מכל מקום, התוצאה נעימה מאוד לקריאה, גם אם התכנים לעתים פחות נעימים. הנעימות נובעת בחלקה מסגנונו הפמיליארי-משהו של הסופר, שמסכם לעתים פרקים שלמים בגרסתו ל"ככה זה". "אחרי הכל, זו דרכה של אידאולוגיה", הוא כותב, לדוגמא, בסיומה של פסקה על שנאת צפון-דרום, ומותיר את הקורא מהרהר. אורי קפלן הוא גם מי שאייר את הכריכה המושכת.

מיוחד ומומלץ.

고래 – 천명관

פרפנצ'ה

2024 (2023)

תרגום מקוריאנית: אורי קפלן

כשאנה היתה תינוקת נרצח דימה, אביה היהודי, בבאבי יאר. אמה הנוצריה לודה, שניסתה להציל אותו מבורות ההריגה, נרצחה יחד אתו, ואנה גדלה אצל סבתה. כשהרתה בהיותה בשנות הארבעים לחייה, ונותרה אם יחידנית ללא בעלה שנטש, גילתה שבהעדר מודל אימהי אין לה מושג איך לגדל את ויטה התינוקת. לתובנה הזו הגיעה שנים אחר-כך, כשויטה המבוגרת כבר היתה מכורה לאלכוהול, לגברים מזדמנים ולטלנובלות, ובתורה לא היה לה מושג איך לגדל את בתה קטיה. אנה, שכאמור לא הצטיינה כאם, נטלה על עצמה את האחריות על נכדתה קטיה, נחושה לא לטעות הפעם.

שלוש הנשים מתגוררות יחדיו בדירה מוזנחת באוקראינה. אנה, שהיתה קופאית בסופר, היא כעת גמלאית. באיחור רב גילתה את הספריה המקומית, ובחירות הספרים האקראיות שלה הובילו אותה אל העולם המורכב והקסום של המיתולוגיה היוונית, ממנה היא שואבת רוגע ותובנות (ומכאן שם הספר). ויטה מטפלת בדיירי בית אבות, מתקשרת עם גברים לא מתאימים, ומעדיפה את השתיה ואת הטלויזיה על פני כל דבר אחר. קטיה, עדיין בת עשרה, מחונכת על ידי סבתה לעצמאות יחסית. היא מתקשה בלימודים, ומתקשה ביצירת קשרים עם בנות גילה, אבל כשבזכות יופייה היא זוכה בחוזה דוגמנות, היא צוברת בטחון. אנה עדיין מאמינה במרקסיזם, ויטה מאמינה באהבה שמתמהמהת, וקטיה, בשל גילה הצעיר ולמרות קשייה, מאמינה שהכל אפשרי ופתוח.

השלישיה מתפרקת כשקטיה פוגשת את ואדים, אוליגרך יהודי שמתאהב בה, ולוקח אותה אתו לתל-אביב. קטיה הופכת לאשה מוחזקת, כזו שיש לשמור בסוד, בעוד ואדים חי עם אשתו ובתו בירושלים. הוא נדיב, תומך בה וגם בבנות משפחתה שנותרו באוקראינה, אבל ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מן הסידור הזה.

דמות נשית נוספת היא זו של אקסנה, אשתו של ואדים, שנחושה להשאר צעירה ומושכת, ותעשה הרבה כדי לשמר את אהבתו של בעלה ואת מעמדה כאשתו, למרות ההתנהלות העסקית האפלה שלו, שלה היא מודעת היטב.

למרות כתיבה יפה ומדויקת, נותרתי עם תחושה של אכזבה. הסיפור בסופו של דבר די סתמי, ולא לגמרי נהיר. בראש ובראשונה לא ברור כיצד אנה, שלחמה כל חייה למען רווחתה של נכדתה, אפשרה את החיבור שלה עם ואדים. ההשלמה של ויטה עם המצב, למרות אהבתה לבתה, אולי יכולה להיות מוסברת בחולשת האופי שלה, אבל ההשלמה של אנה אינה מתקבלת על הדעת. היתכן שהמירה את נכדתה ברווחה חומרית? השערה זו אינה מתיישבת עם דמותה כפי שתוארה עד אז. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר שגם מה שקרה לקטיה בסיום אינו משכנע. היו לה אפשרויות אחרות. די חיבבתי את אנה, קצת ריחמתי על ויטה ויותר על קטיה, אבל איכשהו הן נותרו מרוחקות על הנייר ולא נכנסו לי אל הלב על מנת להשאר.

בשל כתיבה יפה מצד אחד (תיאור דרכה של אנה אל הספרים, לדוגמא, הוא מלאכת מחשבת), ומה שבעיני הוא חולשה סיפורית מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

עם עובד

2024

כותרת משנה: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי, פעילה בארגון נבחרות – נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תופעת הנשים החרדיות הלומדות גמרא. הספר הוא הרחבה של עבודתה זו.

בארון הספרים בכל בית חרדי מצויה הגמרא, "אוסף דיוני התנאים והאמוראים על המשנה, המנסים לבסס כל הלכה במשנה – על מה היא נסמכת, מאיזה פסוק היא נלמדת וכו' – באמצעות קבוצת כלים הרמנויטיים שחז"ל עשו בהם שימוש, על מנת להסיק דינים שאינם כתובים במפורש או שביססו את העמדה שהיא ניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה כמות שהיא". לכאורה היא נגישה לכל בני הבית. בפועל "הספרים רק נראים גלויים לעין, אבל הם בעצם עטופים בסורגים שקופים". בעוד הגברים במשפחה שוקעים בלימוד מילדות, ומתחנכים להתמיד בו כל חייהם, הסורגים הבלתי נראים הללו חוסמים את דרכן של הנשים. גם בבתים שבהם מתאפשרת לבנות גישה ללימוד תורני, הגמרא היא בבחינת נחלת הגברים בלבד, טאבו לנשים.

בהקדמה לספר כותבת פרופ' תמר אלאור בין השאר כי, "בחברה החרדית לא מתחוללים שינויים מאז'וריים, אולם תנועות מינוריות אינן נטולות סיכוי וחשיבות – כלל וכלל לא". מעט מאוד נשים חרדיות בחרו לפרוץ את הסורגים השקופים. אסתי רידר אינדורסקי מתייחסת לסיבות לכך, כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין להתעלם גם מתופעה שכעת נראית שולית, או כפי שהכותבת מתארת זאת בהתייחס לתופעה דומה: ""כשתהיינה חצי מיליון נשים חרדיות מאחוריכן, הבעיה תיפטר מאליה", אמרה לי חברת כנסת בעבר בנוגע להעדר הייצוג של נשים חרדיות בפוליטיקה. חברת כנסת זו ידועה הייתה ועודנה ידועה כאישה פמיניסטית לעילא ולעילא, ואני נותרתי בפה פעור ובלב שבור, תוהה האם היא חיכתה כל חייה להמון הנשים שיצטרפו למאבקים חברתיים שהנהיגה".

"יש הרואות בלימוד הגמרא מאבק אקטיביסטי פמיניסטי, יש הרואות בו אמצעי להתקרב לה', יש הרואות בו צורך קיומי, יש המבקשות ללמוד "לעצמן נטו", יש הרואות בו פעילות פנאי, ויש המבקשות ללמוד ברצינות רבה יותר ומבכות את מוגבלותו של השדה". נשים חרדיות מיועדות לתפקיד התומכות בקיום בית של תורה. מערכת החינוך מוכוונת כולה למטרה זו, וכתוצאה מכך הסמינרים הם "מערכת חינוכית שתפקידה להסליל נשים לצייתנות ולהעדר ביקורתיות […] עיקור כל פתח לביקורת ולחשיבה עצמית". הן מקבלות על עצמן את התפקיד, ואינן מבקשות לפרוץ את המסגרת החרדית, אבל במקביל יש המבקשות דבר רוחני נוסף לעצמן, להיות חלק מן החרדיות במובן עמוק יותר. "זה מדהים איך לומדים כל כך הרבה שנים בסמינר ויוצאים בלי שום חיבור אישי לתורה. הכול של הבעל. ואת כלי שעוזר לו להגיע לתורה. לך עצמך אין חיבור". לא לכולן די בזה.

למה התופעה כל כך שולית? בגלל שומרי הסף, ומשום שצלילה ללימוד מעמיק בגיל מבוגר יחסית היא חוויה מתסכלת. עם שומרי הסף נמנים גישת ה"מה יגידו" –"מנגנון פיקוח חברתי הבא לשמר את המוסכמות הדומיננטיות של החרדיוּת" – בני משפחה, בעיקר אבות ובני זוג, ומערכת החינוך. למרבה הצער, גם הנשים משמשות לעתים קרובות כשומרות סף, בין אם משום שהפנימו את ההפרדה המגדרית והשלימו איתה, ובין אם משום שכאמהות, המבקשות את טובתן של בנותיהן, הן מונעות מהן לפסוע במסלול עתיר קשיים החורג מן הקונצנזוס. גם עצם הלימוד עשוי לרפות את ידי הלומדות. כשהן מגלות שבניהן הרכים יודעים יותר מהן, מתעוררת תחושת עלבון, ו"מופיעה תובנה חדשה, שייתכן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי – שייתכן שהפער לא ייסגר לעולם". לזה יש להוסיף את המפגש המטלטל עם התכנים המפגינים לא אחת זלזול עמוק בנשים. "החוויה של ללמוד גמרא, במיוחד סדר נשים, בעיני, בעיניים פמיניסטיות, זו חוויה שוברת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה. זה טקסט שאישה מאמינה רואה בו טקסט קדוש, טקסט חשוב, טקסט מכונן, ואז את מסתכלת איך חז"ל, כמועדון גברים סגור, הסתכלו על נשים באותה תקופה", אומרת אחת הלומדות. "כשמבינים שהכול מובנה, וכשקוראים את היחס לנשים מתוך הגמרא עצמה, זו חוויה שוברת לב. פשוט שוברת לב. אז עזבתי את זה. מעדיפה ללמוד מורה נבוכים",אומרת לומדת אחרת.

אסתי רידר אינדורסקי היא, כאמור, פעילה חברתית ופוליטית. את הספר בחרה לפתוח בתיאור עימות בהובלתה בבית הכנסת ההולך ומקצין שבו היא מתפללת. "יש שמקדימות את המאבק על הלימוד ורואות בו חשוב יותר, יש שחושבות שפתרון בעיית הייצוג קודמת, ויש שרואות אותם כמאבקים משלימים". בעיני, כמתבוננת מן החוץ, הם מאבק אחד. הכותבת מפנה אצבע מאשימה על הדרת הנשים לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי המדינה, המסייעת, לדבריה להנציח הפרדה מגדרית והדרה כשהיא מממנת מסלולי לימוד ותכני לימוד ממגדרים, ומסכימה כי המפלגות החרדיות ידירו נשים מתוכן. ברמת העיקרון היא צודקת, אבל אפשר לראות זאת גם להפך, כמתן אפשרות לכל אוכלוסיה להתנהל על פי אמונתה, ואפשר להיות ריאליים ולפקפק ביכולת של המדינה לכפות ערכים חברתיים על החרדים (מי אמר גיוס?).

"מבעד לסורגים שקופים" פותח צוהר מעניין אל עולם סגור, שאינו מרבה להחשף לעיניים חיצוניות, ומאבק הנשים לקול משלהן, גם אם הוא בחיתוליו, ראוי להערכה.

רסלינג

2024

כותרת משנה: קצרים ארוטיים מיום־יום ישראלי

ספרות ארוטית היא לא כוס התה שלי. היא יכולה להיות טובה, כמובן, אבל יותר מדי ספרים בסוגה הזו נדמה כאילו נכתבו למען הארוטיקה בלבד. אני רוצה הרבה מעבר לכך, ולכן נוטה להצהרה שבמשפט הראשון. חשבתי שזו תהיה החוויה שלי גם עם הספר הזה, שמכריז על ארוטיקה בשמו וגם בכותרת המשנה שלו, אבל קריאת הסיפור הראשון באתר עברית שכנעה אותי לקרוא את כולו, ובסיומו הצטערתי שהסתיים כל כך מהר.

שישה הסיפורים מציגים נשים ששקועות בשגרת היומיום, עם בני זוג, ילדים, מטלות שאינן מסתיימות. "אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר?", תוהה האשה בסיפור הראשון, ותוהות גם הנשים האחרות. ולא שרע להן, או שהיו עוזבות הכל בלי להפנות מבט לאחור, רק שכשנפתח איזשהו סדק אל אפשרויות מפעימות ומסעירות, הן מניחות לעצמן לפנטז, לפלרטט, להעמיד לרגע פנים שהן רווקות חופשיות כפרפר. הסדק הזה יכול להופיע בדמות פועל מרמאללה הדומה לבראד פיט, או כשובל ריח מפתה שמותיר שכן בחלל המעלית. ה"בגידה" שלהן במשפחתן נעצרת על סף המעשה, למעשה אפילו אל הסף אינה מגיעה, אך המצפון הדוהר בעקבות הדמיון כבר מיוסר.

העמידה הזו על הקו שאינו נחצה בין דמיון למעשה, בצירוף הכתיבה הטבעית והמדויקת של הסופרת, יוצרים חווית קריאה מעניינת, מעוררת מחשבה והזדהות, ומהנה מאוד לקריאה.

בהחלט מומלץ.

בומביז'ה

2024

אשה צעירה בת שלושים וקצת עולה על מטוס לוונציה, חדורת מטרה להפוך לזונה של איש אחד, או במלים מעודנות יותר לעשות הכל כדי ללכוד גבר שמשך את תשומת לבה בביקור קודם בעיר. היא ילדה טובה מבית טוב, בלי שק של טראומות, רק עם רקע של חיים בעיר קטנה שבה "תמיד אותם הפרצופים, אותו קו אופק, נטול קישוט או מחשבה", ועם שאלה שרודפת אותה ושהפכה איכשהו למה שמגדיר אותה, "איך זה שעוד לא הצלחת למצוא מישהו?". אז היא יוצאת למצוא מישהו, חדורת מטרה ומצוידת באסטרטגיה, וליתר בטחון גם באסטרטגיות חילופיות.

בספר שקראתי לפני הספר הזה, "בית קרנובסקי", חשתי חוסר נחת נוכח ההנחה של הסופר י"י זינגר לפיה אין משמעות לחייה של אשה, מצליחה ככל שתהיה, ללא בעל וילדים. חמושה באותה אי נוחות חשתי תחילה דחף לטלטל את המספרת שהפכה את המצוד אחר גבר לתכלית חייה ללא מודעות לאפשרויות אחרות. אבל חוסר מודעות, כך הבנתי במהרה, הוא הדבר האחרון שניתן לטעון כנגדה. "בסופו של דבר", כך היא יודעת, "היעוד ששאפתי אליו לא יהיה יותר מחזיון תעתועים, בדיה נוספת על ערימה של אחרות. זו תהיה עוד הבטחה חסרת שחר, נפילה בפח, מלכודת דבש שהתאמתי למידותי; במקום לשלוט בכישוף שאפף אותי, חזרתי על אותו התסריט כמו לא למדתי דבר מעולם".

מה היא מחפשת באמת? את דומניקו, או גבר אלטרנטיבי אחר? את ונציה האמיתית, זו שמאחורי התיירות והקרנבלים? את עצמה? אֶלרי כרמון, בכתיבה מקורית וחדת אבחנה כתער, מחפשת את כולם.

"זונה בוונציה" הוא סיפור של מסע נפשי, וגם מסת אהבה לעיר היחודית. "בלי לשים לב, את כל כולי נתתי לונציה, שהיתה למבוך של החיים עצמם, ובמקום למצוא פתרון, את דלת היציאה ממנו, היה עלי להבין שאני חלק ממנו".

מקורי ומומלץ.

תשע נשמות

2024

את "נשארתי בשבילכם" מספרת אשה, המבקשת להבין בדיעבד את ילדותה ואת התבגרותה לצד אם בלתי מרוצה ואב בלתי נגיש. צרוב בזכרונה ארוע שהתקשתה לעכל בעת שארע, ושמצטייר בעיניה כמפתח להיכרות עם הוריה. כשהיתה ילדה צעירה התגוררה המשפחה בדירה קטנה שבנה האב על גג בנין. ברחבה הפתוחה של הגג הקים שובך וטיפח יונים. את השובך הזה הרסה אמה. בבוקר למחרת העזה הילדה לשאול: "למה עשית את זה?", ולא קבלה תשובה. כעת, כמבוגרת, היא מתעקשת ושואלת שוב. "מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי", עונה האם, לכאורה ללא קשר בין התשובה למעשה. אבל נאחזת בקצה חוט פה ומושכת בקצה חוט אחר שם, הבת מוצאת עצמה נחשפת לקורותיהן של שתי נשים, אמה וסבתה, ובמידה פחותה גם לקורות אביה וסבה.

זהו סיפורן של נשים שהוטבעה בהן מגיל צעיר ההכרה שהן מספר שתיים לגברים, שלידת בת היא אכזבה, שאשה "בלי אף אחד" אינה שווה הרבה. "את צריכה גבר לידך. מישהו שיחזיק אותך", היתה המוסכמה המקובלת. לכן השיאו את הסבתא כשהיתה בת ארבע-עשרה וחצי, ולכן התאמצו להשיא את האמא כדי למחוק את בושת רווקותה. "אני במשפחה שלי לא הייתי שווה משהו, חשבתי שבחיים החדשים האלה אני אתחיל להיות משהו", ניחמו הבנות את עצמן בתקווה שאין לה על מה להסתמך. הן למדו להשלים עם "חיי הפשרה שלהן במחיצת בעליהן", למדו לשרת. סבתה של המספרת סבלה מבעל שנעלם לתקופות ארוכות, ושב כדי להכניס אותה להריון ולהכות אותה. אמה של המספרת חיתה לצד גבר מסוגר. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית", תיארה אותו שנים אחרי מותו באוזני בתה. "חיינו שנים לצידו של איש שחמק מאיתנו. איש שאולי ויתרנו עליו", כותבת עליו בתו.

לא ייפלא ששתי הנשים היו חסרות מנוחה, קפריזיות לעתים, בלתי מובנות לבני משפחתן. הסבתא שקעה בדכאון למשך כמעט שנה, וכשנחלצה ממנו מצאה לעצמה פורקן בטיפוח גינה, בעבודות יד יצירתיות ובהגשמת חלום ישן ללמוד קרוא וכתוב. האמא לא מצאה לעצמה מקום שלו תוכל לקרוא בית, נדדה בין בית בעלה לבית הוריה, ושינתה חדשות לבקרים את העיצוב הפנימי בדירה בה התגוררה עם בעלה וילדיה, כאילו מנסה לעצב שוב ושוב את חייה. מכיוון שלא זכו לביטחון שבאהבה כילדות, לא היה בכוחן להעניק את הביטחון שבאהבה לילדיהן. עצוב ומזעזע להיווכח עד כמה הוטבע בהן חוסר הערך המגדרי, עד שבמו ידיהן הורישו אותו הלאה. האשה שאולצה להנשא בעודה ילדה, שסבלה מבעל בלתי רצוי אלים, היא זו שלחצה על בתה להנשא כדי שתהיה שווה משהו, והיא זו שרטנה כשנולדה נכדתה, ילדה ולא ילד. וגם בתה, זו שראתה את האלימות של אביה כלפי אמה, וחוותה את החיים לצד בעל זר לה, הרהרה כך כשנולדה לה בת: "אין מה לעשות, גורל," היא שבה ומנחמת את עצמה ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. "תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה."

זה אמנם סיפורן של נשים, אבל הבת ערה גם למצוקתם של הגברים. כמו הנשים, גם הם הוכנסו לנישואים מכוחו של שידוך, ונאלצו לחלוק את חייהם עם זרות. הם פריבילגיים, "התרגלו לשלוט", הם יכולים לקום ולהסתלק מבלי לתת דין וחשבון, אבל גם הם קורבנות של נסיבות – האב חי כנער אצל אחותו הבכורה ואצל בעלה שהתעלל בשניהם – ושל ערכים מעוותים. כמו נשותיהם, הם רוצים לאהוב, אבל אין להם מושג איך. "עיניו הלחות הביטו בה בחיבה", תזכור האם רגע של חסד אחרי הולדת הילדה. "סבא, עם גביע הקידוש הכסוף בידו האחת וסידור התפילה בשנייה, היה שולח אליה מבטים מלאי הערצה", זוכרת הנכדה רגעים מארוחת ערב שבת, כשהיה הסב שר לאשתו "אשת חיל". אבל היו אלה רגעים בלבד, ולא הגברים ולא הנשים ידעו להפיק מהם נחת מתמשכת.

"נשארתי בשבילכם" הוא סיפור עצוב על בזבוז של פוטנציאל לאושר או לפחות לחיים הרמוניים. רוחמה אלבג מעמידה דמויות מסוכסכות אמינות הנכנסות אל הלב, וצובטות בכאבן ובהחמצות המתמשכות שחוו בגלל תפיסות מקובעות שלכדו את חייהן בסד חונק.

את עטיפה המושכת עיצבה טליה בר.

כתוב היטב, נוגע ללב ומומלץ.

אפרסמון

2023

ויליאם קרימסוורת, צעיר אנגלי יתום מהוריו, דוחה בסיום לימודיו את הצעותיהם של דודיו לכהן ככומר ולהנשא למועמדת המקובל עליהם. הוא בוחר להפקיד עצמו בידי אחיו הבכור, איש עסקים ובעליו של מפעל, אך זוכה ליחס מנוכר, ולמה שהוא מכנה חיי עבד. בצר לו הוא מחליט להניח את אנגליה מאחוריו, ובעקבות המלצתו של מכר יוצא לחפש את גורלו כמורה בבריסל. הוא מועסק תחילה כמורה במוסד לבנים, ואחר-כך גם כמורה במוסד קתולי לבנות, שם הוא מתאהב במנהלת ומתאכזב, ואז מתאהב במורה ומופרד ממנה על ידי אשה קנאית. אחרי מספר מהמורות הוא והמורה האבודה פרנסס מוצאים את דרכם זה אל זה ובונים חיים משותפים.

ויליאם, שמתואר על כריכת הספר כאדם רגיש, ובאחרית דבר של המתרגמת כגיבור שקל להזדהות אתו, הוא כנראה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאודותן הזדמן לי לקרוא. הוא מלא מעצמו, מתנשא, שופך קיתונות בוז לכל עבר, ונדמה כי בעולמו מצוי אדם מושלם אחד ויחיד – הוא עצמו. וגרוע מכל, הוא שוביניסט קלישאתי מן הזן הרואה את האשה כנחותה וילדותית, כזו שיש לאלף לטובתה שלה. אם לשפוט על פי להיטותו לקשור את חייו עם פרנסס, הוא כנראה אוהב אותה, אבל זה לא מפריע לו לראות אותה, למרות מעלותיה, כשניה לו ותלויה בו. בעיצומו של וידוי באוזני עצמו אודות אהבתו לפרנסס הוא אומר, "מצאתי לנכון למתן את המורדת, לדכא את להבתה לגחלים". בשיחותיו איתה הוא מעדיף להשתמש "בסגנון ובנימת הסמכותיות שהיו להם תמיד השפעה מרגיעה עליה". וכשהיא, רחמנא ליצלן, מתעקשת או מתווכחת, הוא מעניש אותה באמצעות יצירותיו של וורדסוורת: "לא אחת הלעטתי אותה בצורה כזאת בוורדסוורת. וורדסוורת ייצב אותה חיש מהר. היא התקשתה להבין את עולמו הרוחני העמוק, השלו והמפוכח. גם שפתו לא היתה קלה לה להבנה. היא נאלצה לשאול שאלות, לתבוע הסברים, להיות כמו ילדה ומתלמדת, להכיר בי כבכיר ממנה וממונה עליה". למה כבר אפשר לצפות ממי שרואה באשתו, שהיא מורה מוערכת ואשה עצמאית יחסית לזמנה, "ילדה מתוקה ומחונכת, תערובת מעניינת של צייתנות ותקיפות".

פרנסס היא דמות מעניינת יותר. מכיוון שיש לה כשרון לעבודות תחרה, בחרה לעבוד כמתקנת תחרה, עבודה הנחשבת כנחותה, אך ניצלה את הכנסותיה כדי להעניק לעצמה השכלה שנמנעה ממנה. כשויליאם פוגש בה היא עובדת בבית הספר כמורה לתחרה, ובמקביל יושבת בכתתו כתלמידה מן המנין כדי להרחיב את אופקיה. בשל משלח ידה, ובשל היותה פרוטסטנטית יחידה במוסד קתולי, היא זוכה ליחס מזלזל מתלמידותיה ומעמיתותיה גם יחד, אך דבקה במטרות שהציבה לעצמה – השכלה ומאוחר יותר חיים באנגליה. להפתעתו של ויליאם ולמורת רוחו, היא מבקשת להמשיך לעבוד גם אחרי נישואיהם (הוא מסכים לכך לאחר דין ודברים), ומנמקת זאת לא רק באמירה כי "אני אוהבת חיי רוח, אבל חיי מעשה חביבים עלי יותר", אלא גם בתפיסה שלפיה החיים בזוג עשירים יותר ויציבים יותר כששניהם עובדים וכשיש להם תחומי עיסוק משותפים. יחד עם זאת, לפחות בראיה של ימינו, יש משהו מקומם בקבלה שלה את העליונות הגברית ואת המגבלות המוטלות על נשים. ההתעקשות שלה להוסיף ולקרוא לבן זוגה "מסיה" ולא ויליאם גם כשהם נשואים, היא אחד הסימפטומים לכך.  

"הפרופסור" היה הרומן הראשון ששרלוט ברונטה השלימה, אך הוא פורסם רק אחרי מותה. קוים משותפים מחברים בין פרנסס ובין ג'יין אייר, גיבורת הספר הנושא את שמה – שתיהן חורגות ממוסכמות תקופתן, שתיהן משתוקקות להיות פעילות ובלתי תלויות. אך בעוד ג'יין היא דמות מלאה, על מעלותיה ופגמיה, פרנסס פלקטית יותר. כך גם בהשוואה בין הספרים, "הפרופסור", שהוא קריא ומעורר מחשבה, מחוויר מעט מול הספר המאוחר ממנו, ומדגים פה ושם ליקויים של ספר ביכורים. שני הספרים גם יחד נסמכים במידה מסוימת על התנסויותיה האישיות של שרלוט ברונטה כתלמידה, כמורה, וכמובן כאשה וכצופה חברתית.

צילה אלעזר תרגמה יפה תוך שמירה על רוח התקופה, ואף הוסיפה אחרית דבר מעניינת.

The Professor – Charlotte Brontë

אחוזת בית ומשכל

2022 (1857)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

"ככה נברא בנק הזרע, בנקז וגיבורות הספר, דינה וברכה. דינה כאלטר אגו שלי, הנתרמת החשוקה כמוני שבאה לרכוש במיטב כספה זרע בבנק הזרע ומנסה שוב ושוב להיכנס להריון, וברכה הבנקאית האחראית בבנק הזרע, ההוללת וחסרת העכבות, המתעללת והמטרידה. בדמויות אפשר להתעלל ולהטריד, אנשים פחות. הם יכולים להחזיר. במציאות. ברכה היא מי שהייתי רוצה להיות בפנטזיה, לולא המטרד הזה שמכונה מצפון. לכן גם ברכה נשמעת כמוני וכמו דינה. בעולם הדימיון שלי אני האלוהים שמחליט מי ייברא, מי יוולד ומי יילד ומה יפלטו מהפה שלהם או מאיברים אחרים. הלוואי שהיה לי את הכוח הזה בחיים המציאותיים".

גנית אורין מספרת ב"בנקז", שם ה"חיבה" של בנק הזרע, על טיפולי הפריה. למרות החיבור למציאות, ולמרות התיאור המפורט של מחזורי הטיפול והאכזבה, אין המדובר פה בתיעוד כפשוטו. הסופרת, כפי שעולה מן הטקסט וכפי שמצאתי ברשת, כבר נתנה ביטוי לחוויותיה באופן מקורי בסרט אנימציה בתלת-מימד, וברומן גרפי קומי המבוסס עליו, "העובר שחזר מן הכפור". ב"בנקז", כפי שמתואר בפיסקה המצוטטת למעלה, הארועים מתוארים משלוש זויות. הדוברת המתעדת – למרות שהסופרת, כדבריה, אינה מתחייבת להצמד לאמת – נקראת מציאותה. דינה היא בת דמותה בשינויים ספרותיים מתבקשים. וברכה, כך אני מבינה זאת, היא האופן בו המטופלת מדמיינת לעצמה את המתרחש מאחורי הקלעים הלבנים והפורמליים של הבנק. ברכה בזה לתורמים בלתי אטרקטיביים פיזית, ומתחברת לתורמים הנאים. כדי להחזיק את האחרונים בסביבתה היא מוכנה לעשות הכל, לרמות את עמיתיה, לפגוע במטופלות, להתחנף ולתמרן ולנקוט כל תכסיס פרוע שעולה בדעתה.

"אז אפצל את עצמי ואת הדמויות עד שהן יוכלו להתאחד יחד חזרה אצלי ואוכל לחיות עם כולן בתוכי בשלום. אז מעכשיו כדי שיהיה ברור תהיה המציאות האפרורית והלא רומנטית שלי, נקרא לה מציאותה, וכשהיא תעיק יותר מדי, אזגזג למציאות אלטרנטיבית, בנק הזרע, לא זה האמיתי, אלא בנקז, בנק זרע חלומי, ברודווי של הפוריות, המקום הקטן בו אני שולטת בגורל הדמויות. בנק הזרע איחוד או מאוחד".

למרות ההסבר הברור של הסופרת במבוא לספר, לקח לי זמן למצוא אחיזה בסחרחרה העלילתית. הדמיון והאמת של גנית אורין פרועים, בועטים, לא עושים חשבון. היא מספרת על נשים שמתביישות לשתף בתהליך שהן עוברות – אולי מתוך צורך לכסות על ה"פגם" שבהן שאינו מאפשר להן להרות – אבל אינה שותפה לבושה בלתי נחוצה זו. במבוא היא כותבת על הניתוק הרגשי הנדרש כדי לא להשבר עם כל אכזבה, כדי להחזיק מעמד בעוד ועוד בדיקות פולשניות, והומור הוא האופן בו היא מתמודדת. היא ישירה, גלויה, דוחה את הדכאון המובנה בקושי הנפשי והפיזי, בוחרת בנשק הלגלוג המושחז והציניות. הקפיצות בין שגרת הטיפולים המתישה לטירוף של ברכה טלטלו אותי, ותחילה טעמן לא היה לגמרי ברור לי, אבל בהדרגה מצאתי אחיזה בעלילה, וצחקתי וכאבתי עם המספרת.

קול ברור ורב עוצמה עולה מן העלילה. קולה של הכמיהה לילד, קולן של הנשים העוברות מחזור טיפולים אחר מחזור טיפולים עם כל הכאב הפיזי והקושי הנפשי הכרוכים בהם. "טיפולי פוריות הם הטרדה מינית אחת גדולה, בהסכמה, לא בזדון, אלא כי זה מפעל לייצור תינוקות. אולי אם היה מדובר בגברים שעוברים את הטיפולים, היו מוצאים שיטות פחות חודרניות. 2023, אפילו ישו כבר גימלאי ונולד שלא בדרך טבעית, לא מצאו עדיין שיטות טובות יותר בלי להקיז דם כל בוקר, להאנס כמה פעמים בשבוע, להזריק רעל ולהתעלל בעצמך כל הזמן?"

וגם עצות מועילות משולבות בטקסט כמו, "חשוב שלא להישלח לבדיקות שגרתיות מיותרות, אפשר להסתמך על ניסיונן של נשים אחרות מטופלות או על עזרת מכותבות בפורומים באינטרנט, לשאול את הרופאים אם אפשר ליידע על תופעות הלוואי, לבקש בדחילו ורחימו חוות דעת שנייה ומינימום של שליטה בגוף, מדי פעם מותר לומר שכואב".

מכיוון שלא חוויתי את המתואר בספר, אולי יומרני מצדי להניח, ובכל זאת אניח, כי נשים שכן חוות זאת ימצאו בו חברה ותמיכה, או למצער נקודת מבט מקורית ורעננה. אני מצאתי בתוכנו ענין רב ובסגנונו הנאה רבה.

האיור על הכריכה הוא פרי מכחולה של הסופרת.

חשוב ומומלץ.

שינגה

2023