מחבר: etiser

איכשהו יצא שלא קראתי עד היום אף אחד מספריו של מיץ' אלבום. הופעה של ספר חדש שלו היא הזדמנות לגלות מה החמצתי.

כשאמו של אלפי בן השמונה נפטרה, אלפי גילה שיש לו יכולת לחזור לנקודת זמן בעבר, לחוות שוב את מה שארע מאז, ולהחליט החלטות שונות מתוך ידיעת הצפוי לו. את היכולת החדשה הזו הוא מנצל כדי לשבת ליד מיטת אמו החולה, אחרי שבפעם הראשונה לא נענה לדרישת אביו לעשות זאת, והאם נפטרה בהיעדרו. את המוות, כך היא מסבירה לו בפעם השניה, אין ביכולתו למנוע, אבל הפעם הוא משוחח איתה לפני פטירתה ומבין שירש ממנה את היכולת יוצאת הדופן הזו. מאוחר יותר ילמד שאמו ירשה אותה מאמה, וסבתו תזהיר אותו מפני שימוש בלתי נכון בכוחו זה. במהלך חייו יחזור אלפי שוב ושוב אל מקומות וזמנים בעברו, לפעמים כדי לשחזר אכילת גלידה שאהב, לפעמים כדי להושיט סיוע לחבר, ולפעמים כדי לשפר את חיי האהבה שלו. אין לו אפשרות להשפיע על מהלך ההיסטוריה, רק על ארועים שקרו לו עצמו. האנשים שסביבו אינם מודעים לכך שבעצם חזרו פעמיים על מעשיהם. אלפי הוא היחיד שזוכר את כל הגלגולים.

הספר מתנהל בשני זמנים במקביל. בהווה אלפי נתון לחקירה בנסאו שבאיי בהאמה בחשד למרמה בקזינו, אחרי שהימר שלוש פעמים על מספרים יחידים וזכה בשני מיליון דולר. חלק קטן מן הכסף העביר לאפריקה, ואת רובו הוריש לאשה בשם ג'יאנה רול. הוא מודה בזכיה ומכחיש את המרמה, וכדי להסביר את עצמו הוא מבקש מהחוקר לקרוא במחברת בה כתב מכתב ארוך המופנה לבוסית שלו. פרקי המחברת מגוללים את קורות חייו. הוא מספר על ילדותו כבן למסיונרים באפריקה, על מותה של אמו וגילוי היכולת לחזור פעמיים על דברים שארעו לו, ובעיקר על יחסיו עם ג'יאנה, שהקשר איתה החל כשהיו ילדים באפריקה. ההיסטוריה הפרטית רבת התהפוכות של אלפי, וההווה של החקירה, נקשרים יחד לקראת סופו של הספר.

ספריו של אלבום מסווגים תחת פילוסופיה, רוחניות, חיפוש עצמי והשראה. מן הבחינות האלה הספר קלוש מאוד. יש בו כמה אמירות בנאליות על בחירה ועל אהבה, שום דבר מעמיק שבגללו כדאי לקרוא את הספר. מבחינה סיפורית יש בו חורים בלתי סבירים, ואני לא מתכוונת לאי הסבירות של עצם החזרה בזמן, שהיא, כמובן, אמצעי "פילוסופי" בלבד, אלא לסתירות פנימיות מהותיות. מה כן יש בו? כתיבה שוטפת לקריאה נטולת מאמץ, וסיפור שמצליח למרות חולשותיו להחזיק במתח כדי לגלות לאן יקח אותנו דמיונו של הסופר, ומסתיים לפני שהוא מתחיל להעיק. מבחינתי אין בזה די, ולכן לא אוכל להמליץ עליו. אני מניחה שקוראיו הנאמנים של אלבום, שלהם הוא מודה בסוף הספר (וגם לקוראים הנאמנים חלקית, לקוראים לראשונה, ולקוראים שהספר הגיע לידם במקרה), ייהנו ממנו.

מטר

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

קרן, כבת שלושים, מתחזקת זוגיות יציבה עם ערן. כשהוא מציע לעבור לגור יחד, היא, להפתעתו, אינה נענית בהתלהבות. תגובתה נובעת בחלקה מכניסתו המחודשת לחייה של צביקה, שהיה בן זוגה בהיותם נערים, למרות שהוא עומד ככל הנראה להנשא לאחרת, ובחלקה מן השעמום המסוים שמהלכת עליה היציבות. ערן הוא בן זוג מושלם, אוהב, אכפתי, קשוב, וכבונוס הוא גם אהוב על הוריה. מסלול חייהם המשותף פרוש לפניהם – חתונה, בית, ילדים, הזדקנות שלווה יחדיו. צביקה, כך נראה, מציע לה ידידות, לא במקום בת זוגו, אלא בנוסף לה, במשבצת אחרת. ערן הוא ההגיון והשלווה, צביקה הוא ההרפתקה והפרפרים בבטן.

כבר קראנו ספרים רבים כאלה – אשה צעירה על פרשת דרכים מנסה לבחור בין הראש ללב. אבל קרן היא לא כמו כל גיבורה ספרותית אחרת מסוגה. נשים רבות בגילה פורשות כנפיים ובונות קן משלהן. קרן מחוברת לתמיד אל קן ההורים. כבת שומעת להורים חירשים היא האוזניים והקול שלהם, המתורגמנית, המקשרת בין עולם החירשים לעולם השומעים, חיה בשניהם ולתחושתה אינה שייכת בשלמות לאף אחד מהם. שירה רייז משולם, שהיא עצמה בת שומעת להורים חירשים, פותחת עבור הקוראים השומעים דלת אל עולמה של קהילת החירשים.

אודה שמעולם לא חשבתי על חירשים כעל קהילה. הרהרתי לפעמים בקשיים וניסיתי לדמיין חיים של דממה (וגם, כמו קרן, עלו בי הרהורי כפירה מסוג "יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי מקנאת בשקט של החירשות שלהם"). ידעתי, כמובן, על קיומה של שפת הסימנים, אם כי לא הייתי מודעת למורכבותה ולגווניה. הכרתי ברפרוף כבדי שמיעה בודדים. הספר גילה לי מציאות של קהילה עם הווי משלה וכללים משלה, אנשים עם רגישויות יוצאות דופן שהתפתחו כמעין פיצוי על הלקות – אמה של קרן מסוגלת לזהות את מצבי הרוח של בתה על פי קמט קטן בזוית הפה, קרן עצמה ניחנה ביכולת לעמוד על טיבם של בני אדם על פי שפת הגוף בהתעלם מן המילים שהם אומרים, כי שפת הסימנים היא "שיחה בשפה שבה כל הגוף משתתף". היא מתארת פרטים מן היומיום של ההתמודדות עם החוש החסר. היא מספרת על החיים כילדה שומעת שלפעמים התביישה במה שנתפס כמוזרות של ההורים, וכמתבגרת ואשה שנוטלת על עצמה את התמיכה בהוריה שצריכים להתמודד עם עולם השומעים. היא מציפה שאלות כמו מה עדיף להורים חירשים, ילד חירש שיהיה חלק ממשפחה שלמה ומן הקהילה, או ילד שומע שאולי ירצה "לערוק" אל החברה השומעת או לחילופין ייאלץ לשאת באחריות על הוריו.

כך שעל הדילמות ה"סטנדרטיות" שאיתן מתמודדת קרן, נוספות דילמות הנובעות מן המשפחה ומן הקהילה. ערן הוא גבר שומע, צביקה חירש. הוריה מתנגדים בתוקף לקשר עם צביקה, ותומכים בלהט בקשר עם ערן, לאו דווקא משום אישיותם של השניים, אלא מתוך דאגה לבתם, שכבר עומסת על שכמה את הדאגה להם, ולמה להוסיף עליה גם את התמיכה בבעל חירש. בינה ובין צביקה מתלהט ויכוח, כשהיא מודעת למגבלות הנובעות מן החירשות ודורשות זהירות יתר, והוא להוט להוכיח שהוא יכול לעשות כל מה שהשומעים עושים, וטוב יותר. כדי לדעת כיצד נפתרו הדילמות, יש להגיע לסופו של הספר.

שמעתי לראשונה על הספר ועל הקהילה בפרק מרתק מתוך הפודקאסט "ארבעים דקות" של שירז אפיק, שבו התארחו תמרה חלוצי, בלשנית ומתרגמת לשפת הסימנים, ושירה רייז משולם. מומלץ מאוד לצפייה.

"חירשת בדיוק כמוך" כתוב ברהיטות, בענייניות, נעים לקריאה, פוקח עיניים ומומלץ.

הוצאה עצמית

2025

לורי, שחיתה בזוגיות יציבה במשך קרוב לעשרים שנה, התבשרה על ידי בן זוגה שאינו מאושר, שהוא צריך "לחפש את עצמו", שהרעיון ללדת ילדים מרתיע אותו, שהוא עוזב. מהר מאוד הוא חובר לבת זוג אחרת, שאיתה פלירטט עוד קודם ללא ידיעתה של לורי. מהר מאוד בת הזוג החדשה נכנסת להריון. הדימוי העצמי של לורי בשפל, או כדבריה, "מאז שדן עזב אותי חשבתי על עצמי בתור אבן ריחיים מוזנחת". העובדה ששניהם עובדים באותה חברת עורכי דין, ושהמניות שלה יורדות בעיני העמיתים הסקסיסטיים משום שננטשה, אינה מועילה למצב רוחה.

ג'יימי, גם הוא עורך דין באותה חברה, שואף להפוך לשותף, אבל המוניטין שלו כרודף שמלות בעוכריו. אז קורה מה שצפוי שיקרה: לורי, שצריכה לנפנף בבן זוג אטרקטיבי בפני דן הנוטש, וג'יימי, שצריך להציג בת זוג רצינית בפני השותפים שיקבעו את גורלו, חוברים יחד לתרמית רומנטית שתועיל לשניהם. למותר לציין שגם בהמשך קורה מה שצפוי שיקרה: שני אנשים, שעל הנייר אינם מתאימים זה לזה כלל, יגלו שמתחת לחזות החיצונית מסתתרות הנפשות התאומות שלהם, ואחרי כמה טעויות וכמה מכשולים יגיע הסוף הטוב. זה אינו קלקלן, זהו טיבה של סוגת הרומנטיקה הקלילה.

הסוגה הזו אינה לטעמי, בעיקר משום שהיא בלתי תובענית וחוזרת על עצמה, אבל ניסיתי לקרוא אותה בעיניים של מי שכן נהנה ממנה. מן הזוית הזו יש בספר יותר מסיפור המסגרת הבנאלי. יש בו הרהורים על שוויוניות לכאורה ועל שוויוניות אמיתית בזוגיות; יש בו התיחסות לתפקידם של הורים ולתפקידן של חברות; יש סקסיזם ופמיניזם וגם גזענות קלה; יש גם נגיעה מרפרפת, ומיותרת, בפדופיליה; יש התמודדות עם טראומות מן העבר. הכל אמנם מטופל בשטחיות ובאופן די סטראוטיפי, אבל הנגיעה בנושאים הללו יכולה לעורר מחשבה. עוד ייאמר לזכותו של הספר שסגנונו קל לקריאה.

חובבי הסוגה ייהנו ממנו, כך נראה לי.

If I Never Met You – Mhairi McFarlane

לב אדום

2026 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

הבמאי האוסטרי ג"ו פאבסט פעל בין השנים 1923 – 1956 באוסטריה, בצרפת ובארצות-הברית. דניאל קלמן מעגן את עלילת הספר בנקודות ציון בחייו של פאבסט, ומציג לצדו שפע דמויות אמיתיות, בעיקר מתחום הקולנוע והפוליטיקה, ויחד עם זאת מתיר לעצמו את חירות המספר. הוא עושה זאת הן בתיאור היומיום של פאבסט ושל הדמויות האחרות, שאל תוך נפשן הוא מנסה להכנס, והן בשיאה הדרמטי של העלילה שנרמז כבר בתחילה ונחשף בהמשך. לטעמי, מכיוון שהסטיה מן המציאות הביוגרפית גדולה למדי, מן הנכון היה ליצור דמות ראשית בדויה המבוססת על פאבסט, ולא לייצר אשליה של מציאות. הדבר נכון שבעתיים בהתחשב בעובדה שבעיקרו של דבר פאבסט האיש אינו באמת הנושא המעניין כאן. לב הספר הוא התמודדותו של יוצר עצמאי עם התנאים הכפייתיים של המשטר הנאצי, ויותר מזה – עם הדילמות המוסריות שניצבות מולו.

אבל נניח את ההערה הזו בצד.

פאבסט, שהחזיק בעמדות הנוטות לקומוניזם והיה פציפיסט (אולי גם בהשפעת השנים שבהן סבל כאסיר במחנה בצרפת במלחמת העולם הראשונה), חש שלא בנוח בארצו עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא עבר לביים בצרפת, ואחר-כך בארצות-הברית. מכיוון שהסגנון ההוליוודי-אמריקאי לא היה לרוחו, וסרטו נחל כשלון מהדהד, שב לעבוד בצרפת, שם התקיימה קהילה גדולה של אנשי רוח גולים גרמניים. ב-1939 חזר לאוסטריה. הנימוק שניתן לשיבתו בספר הוא מצבה הרפואי של אמו. אולי הגלות היתה קשה לו, אולי רצה לשוב לתהילה שזכה לה בארצו. כך או כך, מה שאמור היה אולי להיות ביקור מוגבל בזמן – רק לסדר מקום בסנטוריום לאם ולשוב לצרפת – הפך למלכודת עבורו ועבור אשתו ובנו כשהמלחמה פרצה והגבולות נסגרו. פאבסט, שסלד ממגבלות על עבודתו, נכנע כעת לתכתיבים שנכפו עליו על ידי גבלס ועושי דברו.

קלמן מיטיב לתאר את אוירת התקופה בשלל אמצעים כמו-קולנועיים. פגישתו של פאבסט עם גבלס, לדוגמא, מתוארת כסרט אימה מתעתע. עבודתו עם הבמאית לני ריפנשטאהל מתוארת לפרטי פרטים כהזויה ומעוררת חלחלה ודחיה. באחד הפרקים ניתנת זכות הדיבור לבן יקוב (שם בדוי כדי לא להכפיש את הבן האמיתי), ובו הוא מספר כדמות בסרט התבגרות על התובנה שכדי לשרוד בחברה הכוחנית הוא חייב להיות כוחני ואלים וחסר רחמים, מה שבאופן בלתי נמנע, ואחרי שטיפת מוח מסיבית, עושה אותו נאצי פעיל. טרודה, אשתו של פאבסט, שרואה טוב מכולם את תערובת הרגשות שבתוכו פנימה, מככבת לבדה בכמה פרקים, כולל אחד, כמעט קומי לולא היה טרגי, ובו חבורת נשים כבודות מתכנסת למעין מועדון קריאה, שבו, כמובן, קוראים רק ספרים שהוכשרו על ידי השלטון.

התחושה הכללית של הקריאה, ואני מניחה שבמתכוון, היא של צפייה בסרט, כשהזרקור עובר בין מקומות ודמויות, והסגנון משתנה בהתאם. כמה מן הפרקים – וזו כבר העדפה אישית – פחות עניינו אותי, אבל אני מקבלת שמקומם בספר שעוסק בדמות חשובה בעולם הקולנוע. כך, לדוגמא, לא באמת מעניין אותי לשמוע מונולוג מפיה של גרטה גרבו (כוכבת שהתגלתה על ידי פאבסט), ולפיו כל מה שהיא רוצה זה להיות מסוגלת לצאת לרחוב מבלי שיזהו אותה. כנ"ל לגבי מונולוג מפיה של לואיז ברוקס (גם היא תגלית שלו), שמכחישה את הרומן שקלמן מייחס לה עם פאבסט.

הצד המעניין הרבה יותר הוא זה שנוגע להתמודדות של פאבסט עם העובדה שהפך במידה רבה למשרתם של הנאצים. שני הסרטים שהפיק עם תקציבים נדיבים של המשטר לא נועדו לצרכי תעמולה שלילית, אנטישמית או לוחמנית, אלא נקטו בצד השני של המשוואה – שיר הלל להיסטוריה הגרמנית. לכאורה ניתן לו חופש אמנותי, אך בפועל היו תלויים מעל ראשו איומיו של גבלס הכל יכול. אולי עדיין הדהד בו הכשלון בארצות-הברית שדחף אותו להוכיח את עצמו בארצו. סביבו אנשים נלקחו באור יום לחקירה ולא שבו, או ששבו שבורים. חברים ועמיתים התגלו לעתים כמלשינים. האם היתה לו ברירה? יכול להיות שכן. אחת השחקניות הראשיות באחד מסרטים אלה היתה הני פורטן, שסירבה להתגרש מבעלה היהודי, ואם כי מעמדה ככוכבת אולי נפגע היא המשיכה להופיע עד סוף המלחמה. אפשר היה לומר לא. מצד שני, כפי שקלמן ממחיש היטב, הסרטים היו כל חייו של פאבסט. בלעדיהם לא היה לו דבר. מסובך.

מה שלא מסובך הוא המקרה הזה – מפגש פנים אל פנים עם אסירים צוענים שהוכרחו לשמש ניצבים בסרט שאותו לני ריפנשטאהל ביימה כשפאבסט משמש כיועצה. מן המקרה המטרים הזה, שאולי לא היה בשליטתו של פאבסט, אבל צריך היה להוות קו אדום, קלמן מוביל לארוע אחר (בדוי), חמור יותר, והוא השיא הדרמטי שאליו התייחסתי בפתיחה.

כן, קל לשפוט מנוחות הספה את פאבסט ולחרוץ את דינו, וקשה לדעת מה היינו עושים במקומו. אבל לשיפוט יש למרות זאת משמעויות מוסריות ומעשיות, ודיון בשאלות שמציב הספר הוא בעל ערך.

"הבמאי" נכלל השנה, בצדק, ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי. ניצה בן-ארי העניקה לספר תרגום נאה לעברית, ואני בהחלט ממליצה עליו בשל נושאיו וסגנונו המיוחד.

את הכריכה היפה יצרה טליה בר.

Lichtspiel – Daniel Kehlmann

פן וידיעות אחרונות

2026 (2023)

תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי

"יהיה טוב" היה שמו של טור עיתונאי סאטירי שכתבה רות בונדי החל משנות החמישים של המאה הקודמת. הטור ראה אור במשך למעלה משלושה עשורים. בספר זה רוכזו הדברים שכתבה עד 1968.

אני אוהבת את הכתיבה של רות בונדי, החל מספרים עיוניים כמו "לא רק קפקא והגולם" ו"השליח", דרך סאטירה כמו בספר הזה, וכלה בספרים ביוגרפיים כמו "שברים שלמים" (ולא נשכח את התרגומים הרבים, בעיקר לספרות הצ'כית). היא ניחנה בעין חדה לפרטים, ביכולת לברור את העיקר, בחוש הומור ובצניעות. גם הטורים שבספר זה כתובים באותה גישה ובאותו כשרון.

כמה מן הטורים מתארים תופעות שעברו מן העולם, ביניהן תווי מגן דוד אדום, ששימשו, מסתבר, כעודף שייצג מחצית הפרוטה, והיוו בעצם תרומה לארגון. הבושה מהימצאותם של מקקים בבית גם היא כבר אינה נחלתנו. אבל מרבית הטורים, למרות השתנות הזמנים והאמצעים והטכנולוגיה, נוגעים בתופעות שלא פסו מן העולם. מה שהיה הוא שיהיה?

הנה, לדוגמא, מה שהיא כותבת על הסיכון שבכתיבת מכתבים. מדובר, כמובן, במכתבי נייר כתובים בעט ולא במדיה הדיגיטלית שאינה שוכחת דבר, ובתקופה שבה לפעמים קימצו במילים כדי שמחיר הבולים לא ירקיע שחקים, אבל אויה, סכנת הביוש העתידי היתה ועודנה:

"תמיד קיימת סכנה, שאחרי הסתלקותך לעולם טוב יותר עלול מישהו, מתוך חוסר עבודה פרודוקטיבית יותר, לכתוב ביוגרפיה שלך, או לאסוף את כל מכתביך כדי לפרסם אותם ברבים תמורת שכר־סופרים הגון. ואז כל פתק טפשי למס הכנסה עלול לסלף את דמותך הנערצת.

[…]

וחשוב מכל: אל תנער את דעותיך הפוליטיות במכתבים פרטיים. לכתוב עליהן בעתון, זה משהו אחר. כל אחד יודע, ששם זה לא רציני ולא מחייב. אבל מכתב פרטי בעל תוכן פוליטי עלול להעיד נגדך בדיוק בשעה שאתה מנסה להשיג משרה מרופדת, בה דרושות דעות מנוגדות לחלוטין. ואחר כך לבוא ולהסביר ולהכחיש, זה כבר מסובך. כל אחד יאמר: אם הוא מכחיש, סימן שזה אמת".

בעיתונות של ימינו, ובמדיה בכלל, המליצה וההגזמה שולטות ברמה. מסתבר שזו אינה תופעה חדשה, ויש לה גם הסבר:

"המליצה מכפרת תמיד על חוסר ידיעה. אם לא ידוע לך, מהיכן באו משתתפי הכינוס לספרי נשים, תמיד תוכל לכתוב ”מכל קצווי תבל“. זה לא יאמר מאומה ואיש לא יוכל להאשים אותך שאינך נאמן לאמת. אמיתותה של מליצה, פשוט, אין בודקים. אם תכתוב ”המונים נהרו לאסיפה“, לא יטריח את עצמו איש לבדוק, אם אמנם נהרו ומה זה בעצם המונים, אבל אם תכתוב ”לאסיפה באו חמש מאות איש“ יש תמיד סכנה שיימצא מישהו שיעמיד את הדברים על דיוקם ויציין, כי היו שם שש מאות לפחות".

יקום מי שאינו סבור שמרבית הישיבות בעבודה הן בזבוז זמן. החליפו את פולין הקונגרסאית בתכניות ריאליטי ואת בריז'יט ברדו בכוכבת עכשווית, וכאילו נכתבו הדברים היום:

"מה אפשר לעשות, אם לא הזדמן לי מעולם להשתתף בישיבה – והיתה ארוכה כיום של צום – שבה סודר יותר מאשר אפשר היה לסדר תוך עשר דקות של שיחה אנושית. כל ישיבה נפתחת בחילופי בדיחות, זכרונות מפולין הקונגרסאית ודברי שבח ליתרונותיה הבולטים של בריז‘יט ברדו. עד שמגיעים לתכלית, מתחילים מרבית המסובים להביט בשעון: סליחה, אבל אצטרך ללכת. יש לי עוד ישיבה. את הדברים המעשיים בין כה וכה מבצעים אותם המעטים העוסקים בעבודה תכליתית. אילו לא היתה מתקיימת הישיבה, לא היה הדבר משנה לגביהם מאומה. אבל האשליה טובה לחיזוק הרגשת הקולקטיב".

החרדים יוצאים להפגנות נזעמות? לא חדש:

"סימטה אפלולית במאה שערים. תקיעת שופר. מפתח הבתים מתחילים לנהור המוני חרדים, שטריימל על הראש ואבן ביד, העיניים זועמות והאגרופים קמוצים. נשמעות צעקות, פריצעס, זוינעס, שאבעס, קנישעס, דאלעס". בשלשות צועדים נטורי קרתא בכיוון העיר החדשה – אל הבריכה. בריכת השחיה".

מדי פעם מלגלגים על אנשים שקונים ספרים במבצעים כדי להגדיל את הספריה הביתית עבור הרושם שבכך:

"הרוב קונים ספרים, אך לא קוראים אותם. יש שטח ריק במזנון המורכב החדש, ובמקום־העבודה אפשר להשיג ספרים בחצי מחיר ובתשלומים נוחים, ובכלל, יש ספרים חשובים שכל איש המטפח את השכלתו חייב להחזיקם בספריה שלו.

[…]

השיטה היעילה ביותר היא לקרוא ספרים, אך לא לקנות אותם. מבחינה זו הדבר הטוב ביותר הוא להיות מבקר ספרותי: שולחים לך את הספרים חינם. מפעם לפעם אתה מעתיק קטע מהעטיפה, כדי להצדיק את קיומך, והספריה גדלה ללא מאמץ".

ולסיום, מתוך הטור שנכתב לרגל חגיגות יום העצמאות העשירי:

"רק אתמול העלתה לנו עצם המלה ”מדינה יהודית“ סמק בלחיים, והיום אנו אומרים כלאחר־יד: לא נותנים לחיות במדינה הזאת".

"יהיה טוב", בקריאה עכשווית, הוא מבט נוסטלגי על הווי שהיה כאן ואיננו, וגם מבט מפוכח על מה שהיה ועודנו. כתוב בחן בנועם ומומלץ.

הספר מצוי בפרויקט בן-יהודה.

יבנה

1968

"שתי חברות והרעלה" מבוסס על מקרה אמיתי. בשנת 1923 בברלין אשה הועמדה לדין באשמת רצח בעלה באמצעות רעל, ובאשמת סיוע לנסיון רצח של בעלה של חברתה. החברה הואשמה בסיוע לרצח ובנסיון רצח. כנגד אמה של החברה נטען כי ידעה על תכניותיהן של השתים ולא עשתה דבר כדי לסכל אותן. האחת נידונה לארבע שנות מאסר, חברתה לשנה וחצי מאסר עם עבודות עונשין. "כנסיבות מקלות נקבעו בשני המקרים ההתעללויות הברוטליות שעברו, כנסיבות מחמירות – האופי המחריד של הפשע". האם זוכתה. אלפרד דבלין שינה מעט את השמות, הוסיף פרטים ספרותיים, אך שמר על ליבת הארועים. "את הקשיים של המקרה הזה רציתי להציג, למחות את הרושם כאילו אנחנו מבינים את הכול או את הרוב בפיסת חיים עצומה כזאת. אנחנו מבינים את זה, ברמה מסוימת", כך הוא מסכם את הספר.

אלי, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, תוססת, בלתי מגובשת, שעברה לברלין כדי לעסוק בסַפָּרוּת, שכנעה את עצמה שכדאי לה להנשא ללינק התלותי שנראה מאוהב בה. זו היתה טעות מרה. מהר מאוד צצו כל הפערים בין אישיותו לאישיותה. נוכחותה הדומיננטית של אמו תרמה גם היא למתח ביניהם. לינק הפך שיכור, אלים, בעל תביעות מיניות חריגות. אלי פתחה בהליכי גירושין וחזרה בה. היא ברחה אל בית הוריה, והוכרחה על ידי אביה, שהחזיק "בעמדה הפטריארכלית הנושנה שלו: האישה שייכת לבעל", לחזור לבעלה.

את הנחמה היחידה בחייה מצאה אלי אצל חברתה גרטה, שסבלה מנישואים חסרי נחת. הקשר ביניהן, שחרג מקרבת לבבות והפך פיזי, היה אינטנסיבי מאוד. במשפטן הוצגו כחמש מאות מכתבים שכתבו זו לזו בתוך תקופה של מספר חודשים. "ההתכתבות המסוכנת, שהלהיטה את הרגשות, התגברה", כותב דבלין, "זאת כבר היתה בריחה מהבעלים, חיי שיתוף אידיאליים בלי גברים". גרטה הדומיננטית נטעה במוחה של אלי הילדותית את הרעיון להפטר כליל מבעליהן. אלי, כאמור, הרעילה את לינק. גרטה היססה לפעול באותה דרך כלפי בעלה. העמדתן לדין אולי הצילה את חייו.

בחלקו הראשון של הספר מתאר הסופר את הקשרים בין הדמויות, מנסה לפצח את הדינמיקה ביניהן, את המורכבות של היחסים הרגשיים, ואת הטלטלות שחוו עד לרצח. חלקו השני של הספר מתאר את מהלך המשפט. כמספר המומחים שהופיעו בו, וכמספר כותבי הטורים העיתונאיים שסקרו אותו, כן היה מספר הדעות באשר למה שהוביל לרצח. מומחה אחד טען שיש מקום לזַכות אותן בגלל אי שפיות; אחר טען ההפך. אחד קבע כי "לדעתו, השנאה העמוקה שחשו הנשים נעוצה בראש ובראשונה בנטיות ההומוסקסואליות שלהן, אשר גרמו לדרישות בעליהן להיראות קשות מנשוא"; אחר הסביר כי ההומוסקסואליות, שנחשבה סטיה מבישה, היא תוצר של פגם גנטי; שלישי טען שהנשים לא היו לסביות, אלא מצאו נחמה זו אצל זו. ומה באשר להתעללות שחוו, האם היא נכנסת להגדרת נסיבות מקלות? אולי הקורבן אשם במה שארע לו מכוח אישיותו התלותית? מעט מדי נכתב על תפקידו של האב ביצירת הטרגדיה של בתו.

תפקידם של המושבעים היה קשה. דבלין מסכם זאת בכמה משפטים מדויקים: "המשפט התרחק ממחוזות ה"אשם־לא־אשם" ועבר למחוזות אחרים, רעועים להחריד, של הקשרים, של הבחנות, של תובנות". וגם "המושבעים, נעולים בחדרם, מצאו את עצמם נאלצים להאשים בפשע רחם, או שחלה, רק מפני שהתפתחו כך ולא אחרת. בעצם הם היו צריכים גם לעשות דין לאב, שהחזיר את אלי שוב לבעלה – והאב הזה היה התגלמות ההגינות הבורגנית הטהורה. הרשעה שלו תהווה בעצם הרשעה של ההגינות הבורגנית".

לספר מצורפים שלושה מאמרים. אחד מהם הוא מאת חוקרת הספרות פרופ' הָניה זיבֶּנפפייפר שחקרה את מכלול יצירתו של דבלין. בין שאר דברים מעניינים היא מתייחסת גם לאופן בו נתפסה אשה רוצחת בשנות העשרים של המאה הקודמת: "הטיפולוגיות של הפשע בשנות העשרים ראו ברוצחת המרעילה ה"טיפוסית" לא סתם אישה שהפרה את הדיבר "לא תרצח", אלא פושעת סדיסטית א־מוסרית, שבחרה ברצח וברעל מפני שזה תאם את "טבעה" הפתולוגי".

שני המאמרים האחרים נכתבו בזמן אמת על ידי הסופרים יוזף רות ורוברט מוזיל. להלן שני ציטוטים מעניינים מן המאמר של רות ואחד מזה של מוזיל:

"העיתונים חוזרים על הדעה הבנלית, הלא מקורית והבלויה שהרעלה היא נשק בזוי, נשק נשי, נשק של "נקמה חשאית". התמרמרות כזאת נוכח שיטת הרצח מזכירה את המחאות שנשמעו מכל עבר בתקופת המלחמה כנגד פעולות של האויב שהיו מנוגדות לחוק הבינלאומי, אף שהן היו תוצאה הכרחית של המלחמה. אנשים התחלחלו נוכח השימוש בכדורי דום־דום, אבל סלחו בשמחה לרימוני היד. זה אומר משהו לטובת חדותו של המצפון האנושי, אבל לא מיטיב עם ההיגיון שבשכל אנוש, שעל פיו אפילו זוועות צריכות להיות אנושיות. בסופו של דבר, להרעיל מישהו אינו פחדני יותר או פחות מאשר לרוצץ את גולגולתו בגרזן. אין שיטה הומנית לרצוח".

"ייתכן שהפשע כלל לא היה מתבצע אם הנשים היו מוצאות עזרה וייעוץ בקרבתן. מזלן הביש של השכבות שאנו רגילים בלא דעת לכנות "הנמוכות" אינו נעוץ דווקא בבורות שלהן או בחוסר האנושיות שלהן, אלא בתלותן המוחלטת בחברה ובמנהגים".

"ניתן היה לחשוב שבחברה תרבותית – מה עוד שאנו ממשיכים להעניק חשיבות למשפחה בסדר החברתי שלנו – הוריה של האישה יכלו להתערב בעצה ובעזרה. אבל לא. האב הזועם פוקד על בתו לשוב מיד לבעלה. סמכות האב, כמו במקרים רבים, סטתה מדרכה!"

ספר מעניין, עמוס תובנות שעדיין רלוונטיות, מתורגם יפה על יד ניצה בן-ארי שגם כתבה לו הקדמה שכדאי לקרוא. בהחלט מומלץ.

Die beiden Freundinnen und ihr Giftmord – Alfred Döblin

פן וידיעות אחרונות

2022 (1924)

תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי

איילת בת השבע היא ילדה עתירת דמיון. את בית משפחתה היא מדמה ליער, המקרר הוא עץ תות, חדרה הוא צריף, וזה של אחותה נוגה, המבוגרת ממנה בשבע שנים, הוא בקתה. אביה, המסתגר בחדרו, עובד במערה, בעת ארוחת הערב המשפחה יושבת על פטריות, ולבית הספר היא נוסעת בכרכרה.

לנוגה, שמשתתפת ברצון בפנטזיות שרוקם מוחה של איילת, יש סט דמיונות משלה. אך בעוד איילת משוטטת בתמימות בעולם המורכב שבראה, נוגה נרדפת על ידי היצורים המככבים בעולמה ותובעים ממנה תביעות שמאיימות למוטט אותה. איילת, המספרת את עלילת הספר, אינה יודעת לעשות את ההבחנה בין הפנטזיות שלה לאלה של אחותה – שתיהן כאחת חיות ואמיתיות בחייה. נוגה, שמודעת היטב לסכנות שלתוכן היא פוסעת בחוסר אונים, מספקת לאחותה הצעירה סיפורי אגדה שיחזיקו אותה כשהמציאות תחבוט בפניה.

זהו סיפור על משפחה לא מתפקדת. האב הוא איש של הרגלים דקדקניים מן הרצף האוטיסטי, קר רגש, מסתפק בחברת עצמו. האם היא אנרגטית, מהירה להתלקח. בתקופת היכרותם האמינה שהחיבור ביניהם יהיה מוצלח, שהרוגע שלו יאזן את הרגש המבעבע שלה. זה לא עבד. הניכור המתפתח ביניהם, שלעתים התגלגל למריבות עזות, הותיר את הבנות פחות או יותר עזובות לנפשן. ובתוך העזובה הזו נוגה הולכת ושוקעת.

ליצור הדמיוני שמנהל את חייה של נוגה יש שלוש מטרות: "לרוקן את הבית משמחת חיים, לרוקן את הבית משפיות, לרוקן את הבית מיושביו". כשההורים עסוקים בעצמם, גם אם האב נתפס פה ושם כחבר של הבנות, מלאכתו של היצור קלה.

הספר מקוטלג באתר עברית תחת מד"ב ופנטזיה. זהו קיטלוג שגוי. אדורם גולנר בחר לספר סיפור עצוב דרך דמיונה של ילדה, אך העלילה מעוגנת עמוק במציאות. איילת מודעת היטב להבדל שבין בדיה ואמת, ולטובת מי שאינו היא עצמה או נוגה היא שבה ומסבירה כל פרט מן התמונות שבמוחה. יתרה מזו, היא אומרת כי "היה נחמד לחיות ככה, אבל חששתי שלעולם לא אחצה את הגבול בין האפשרי למה שנחשב בלתי אפשרי. אחרי הכול, אני ילדה רגילה עם דמיון מפותח, וכמו כולם צפוי לי מסלול חיים רגיל, בלי מעשי הגבורה מהסרטים".

"גן עדן לאוגרים" הוא סיפור קשה על הורות מזניחה, ועל הפרעות שעלולות להתפרץ בגיל ההתבגרות, והוא גם סיפור מחמם לב על אהבה בין שתי אחיות. כמו ההורים גם הן שונות מאוד זו מזו, אך בניגוד להורים הן מצאו את המשותף ולא הניחו לשונה להפריד.

כתוב יפה ומקורי, ובהחלט מומלץ.

התחנה

2026

סימה טייב, האם במשפחת פשע ידועה משכונת התקווה, החליטה שבנה הצעיר יודָה לא ילך בדרכי אביו שנהרג, ובדרכיהם של אחיו שנכנסים ויוצאים ממעצר וממאסר. אחרי מותו של האב השליטה את רצונה על בניה, ובהסכמת כולם הילד הופנה ללימודים. אסי, האח הדומיננטי, החליט שעם סיום התיכון והשירות הצבאי יודה ילמד משפטים, לתועלת המשפחה המסתבכת חדשות לבקרים עם המשטרה ועם הפרקליטות. האם, מאחורי גבו, הצליחה לשחרר את הצעיר, שחשק במסלול לימודים אחר, מן היעוד הזה, גם אם המחיר היה נידוי על ידי המשפחה, כולל התכחשות שלה בעל כורחה לבן האהוב.

האם יש סיכוי להחלץ מן החיים שלתוכם נולדים? אם החילות לנפול, האמנם נפול תיפול או שתצליח איכשהו לקום? אם נולדת לאומללות, האם את נדונה להיות אומללה ולאמלל אחרים? מה נדרש כדי לשנות מסלול חיים שלך ושל אחרים?

חייו של יודה יודעים עליות ומורדות. בצד המזל הוא זוכה במורה פרטי שהופך לאב רוחני. בצד חוסר המזל הוא לא מתקבל לשירות בגולני. בצד המזל הוא מצליח להפיק את המיטב ואת המירב מן הקלפים הרעים שחולקו לו. בצד חוסר המזל הוא תמיד נותר טייב, גם אחרי ששינה את שמו, מסומן לעד כבן המשפחה. בשני הצדדים גם יחד המשפחה, לכאורה מנותקת ממנו, ממשיכה לבחוש בחייו.

כמו שנכתב על כריכת הספר, זהו סיפור על משפחות. המשפחה שאליה נולד, המשפחה שאימצה אותו, המשפחה שהקים עם ליאת שבאה ממשפחה אלימה ועלובה. המשפחה יכולה לחנוק אותך בתשומת לב, יכולה לאמלל אותך, והיא זו שיכולה להתגייס לטובתך ולספק לך רשת בטחון ולשמור שלא תיפול.

מצד אחד, הכתיבה של ליאור אנגלמן מלאת חיים, עשירה בפרטים, סבלנית ומושכת לגלות מה קורה הלאה. מצד שני, הספר סובל מארכנות יתר, לטעמי שלא לצורך (ומכיוון שקראתי את סיפורי "צומת מסובים" והתרשמתי, אני יודעת שהסופר מסוגל להידוק ולצמצום שיכלו להועיל לספר). מצד אחד, הדמויות בחלקן נוגעות ללב, למרות שהן נוטות לחד-מימדיות. מצד שני, הספר לוקה בסטראוטיפיות רבה מדי, ולטעמי גם בהאדרה נגועה בפטרוניזם, שלא נעמה לי, של משפחת הפשע. מכיוון שכך, ההמלצה שלי עליו מסויגת. על "צומת מסובים", לעומת זאת, אשוב ואמליץ (אחד הסיפורים בקובץ הוא המשכו של "סולם גנבים").

כנרת זמורה

2024

דיוויד באדיל הוא סופר, מנחה וקומיקאי בריטי יהודי. הוא אתאיסט מושבע, אבל היהדות היא חלק מן הזהות שלו. בפרופיל שלו ב-X הוא מציג את עצמו באמצעות מילה אחת Jew. בספר, שנכתב ב-2021 הוא כותב שאינו ציוני, ומצהיר שישראל אינה מעניינת אותו יותר מכל מדינה אחרת. בהקדמה למהדורה העברית, שראתה אור ב-2024, הוא מסביר את ההפרדה הזו בין חווית היהדות בארץ ובתפוצות, בין ישראלים ויהודים, כך:

"בשנים האחרונות עלה רעיון עצל, א־היסטורי, המיושם־רק־כלפי־יהודים, לפיו האנטישמיות קיימת באמת אך ורק בגלל אירועים במזרח התיכון. "לא סופרים את היהודים" יוצא נגד התפיסה הזאת, חושב אותה לפשטנית – ומאחר שאף מיעוט אחר אינו נתפס כנושא באחריות קולקטיבית לעימות גאופוליטי קשה לפתרון – גם לגזענית. לכן הספר מתעקש לנתק בין יהודי התפוצות ליהודים ישראלים". בהמשך הספר הוא יוצא כנגד הקישור שעושים האנטישמים המודרנים בין מעשי מדינת ישראל לאנטישמיות, כשהם מתעלמים מן העובדה שזו קיימת כבר מאות שנים, הרבה לפני 1948.

עוד בהקשר זה הוא כותב: "היכנשהו במוח העדר, בוודאי שאפשר לראות זאת בטוויטר, ישנה תחושה שליהודים מגיעה תגובה אלימה, בכל מקום, ותהא דעתם על העימות במזרח התיכון אשר תהא, שאיתו אולי אין להם כל קשר […] היהודים תמיד חייבים לשאת באחריות באופן כלשהו. אם זה לא בנקאים וקפיטליזם, זה ישראל".

ארועי השבעה באוקטובר שינו משהו בגישה שלו, כפי שקרה ליהודים רבים אחרים: "בשבילי, היום ההוא הביא לתפנית עמוקה – ולצורך להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא הרגשתי קודם לכן. מפני שמה שקרה באותו יום גרם לכל מיני פעמונים נוראיים ורבי־דורות לצלצל בחדר ההדהוד הארוך והאפל של הזיכרון היהודי. מה שקרה באותו יום היה פוגרום. באותו יום היהודים הישראלים התגלו – ליהודים כמוני, אבל אולי גם לעצמם – כיהודים".

לספר יש קהל יעד ברור. הוא לא נכתב לישראלים וליהודים (אם כי יש להניח שאלה הם רוב הקוראים), גם לא לאנטישמים מן הצד הימני של המפה, אלה שנוקטים באנטישמיות פעילה. היעד שלו הם הפרוגרסיבים משמאל, אלה שחרדים לזכויות המיעוטים והמופלים לרעה. אצלם הוא מזהה היררכיה של גזענות, ולפיה האנטישמיות היא גזענות מופחתת, ולכן מפגיעה במיעוט האתני היהודי אפשר להתעלם, בניגוד לפגיעה במיעוטים אחרים.

הנה שתי דוגמאות: האחת, השחקנית שהיתה אמורה להוביל את ההצגה "הצבע ארגמן" בבריטניה פוטרה בגלל אמירות הומופוביות, שהן תוצר החינוך הנוצרי שלה. אליס ווקר, זו שכתבה את הספר שעליו מבוססת ההצגה, התבטאה שוב ושוב באנטישמיות ארסית, אבל אף אחד לא חשב לבטל את ההצגה מסיבה זו. הדוגמא השניה, אף היא מתחום המשחק – "ליהוק של שחקן שאינו שייך למיעוט על מנת שיחקה את אותה זהות נראה, למתבונן הפרוגרסיבי, כמו חיקוי, וחיקוי נושא בחובו מרכיב מזלזל, או, לכל הפחות, משהו מפחית שמפשט את מורכבות החוויה, מכיוון שהיא מוגשת על ידי שחקן שלא חווה אותה על בשרו. כל זה תקף גם לגבי יהודים, או לפחות כך זה צריך להיות. החוויה היהודית היא חוויה שחיים אותה, והיא מורכבת", ובכל זאת כמעט ולא נשמעת מחאה כשתפקידים יהודיים נמסרים לידי לא יהודים, אפילו לא כשה"יהודיות" של הדמות מוצגת באמצעים סטראוטיפיים.

אל האנטישמיות יש להתייחס כמו אל כל גזענות אחרת, אבל בפועל זה אינו כך. במהלך ההקדמה הארוכה של באדיל תהיתי מדוע אינו מציין את המובן מאליו – מדובר בגזענות מסוג אחר לגמרי. זו אינה הדעה הקדומה כלפי השחורים, שראתה בהם תת-אדם, גם לא הדעה הקדומה כלפי הצוענים שראתה בהם גנבים גרידא. זו גזענות כפולת פנים: מצד אחד היהודי שולט על העולם באמצעות כספו. מצד שני הוא חולדה עניה ומזיקה שוכנת ביבים. כך בהיבט היסטורי, וכך גם בהיבט עכשווי: מצד אחד היהודי הוא לבן פריווילגי שאינו זכאי להגנת הפרוגרסיבים. מצד שני הוא מהווה איום על העליונות הלבנה שאליה הוא מנסה להסתנן, ולכן מופלה ונדחה על ידי הקיצוניים מימין. בהמשך דבריו באדיל אכן מתייחס לכך כאל תובנת יסוד: "היהודים הם מושאי הגזענות היחידים שנתפסים – בעיני הגזענים – הן כבעלי מעמד נמוך והן כבעלי מעמד גבוה. הגזענים מייחסים בהכללה ליהודים את כל התכונות המזוהות עם מיעוטים אחרים – שקרנים, גנבים, מטונפים, דוחים, מסריחים – אבל כבעלי ממון, הם גם נהנים מזכויות יתר. יש להם עוצמה גדולה, והם שולטים בסתר בעולם כולו. היהודים הם איכשהו גם תתי־אדם וגם שליטיה הסודיים של האנושות. וזאת המיתולוגיה הגזענית שנושבת באוויר כשהשמאל נמנע מלהכניס את היהודים למעגל הקדוש שלו. מפני שכל מי שנכללים במעגל הקדוש הם מדוכאים. ואם אתם מאמינים, ולו במקצת, שהיהודים הם בעלי ממון, נהנים מזכויות יתר, בעלי עוצמה ושולטים בסתר בעולם… ובכן, אתם לא יכולים לכלול אותם במעגל המדוכאים הקדוש. יש מי שאפילו יטענו שמקומם במעגל המקולל של המדכאים".

באדיל מרבה בדוגמאות מתחומים שונים בציבוריות, בעיקר הבריטית אבל גם האמריקאית, של השתקה ושל התעלמות מגזענות, כשזו מופנית אל היהודים. "אחת ממטרות הספר הזה", הוא אומר, "היא לבסס מחדש, בזיכרון הפוליטי הקצרצר של הפרוגרסיבים במערב, מי שכל הזמן מחפשים לחבור לקורבן החדש ביותר, את פגיעותם של היהודים". בעולם של תרבות ביטול סיכוייו לכך קלושים. במקום התיחסות לטיעוניו מטיחים בפניו תמונה שלו שבה פניו צבועות בשחור מתוך מערכון בהשתתפותו. כל ההתנצלויות לא יעזרו לו. בשל ה"חטא" הקדמון ההוא "נאסר" עליו לעסוק בגזענות מכל סוג שהוא. גם לכך הוא מתייחס בספר: "אף אחד אינו אומר לפרחאן — כפי שלמשל אומרים לי, על שעטיתי פעם אחת בלאק־פייס במערכון — שאין לו זכות לדבר על הגזענות שנוגעת לקהילה שלו. במילים אחרות: פרוגרסיבים יגַנו את פרחאן ואת ויילי ואקטיביסטים שחורים אחרים בגלל אנטישמיות. אבל הם לא יגידו לפרחאן ולוויילי שבגלל הגזענות האנטי־יהודית שלהם אסור להם עכשיו לדבר על גזענות נגד שחורים. יש רק אנטי־גזענות מסוג אחד שפגיעה בה גוררת קריאות לביטול היכולת שלך לדבר על גזענות באופן כללי".

אנטישמיות היא תעלומה בעיני. ככל שאקרא עליה יותר, אבין אותה פחות (הנה שני ספרים מומלצים אודות האנטישמיות המיוצגת בפרוטוקולים של זקני ציון: "השקר מסרב למות", ספר מחקר מצוין מאת הדסה בן עתו. ו"המזימה", קומיקס שכתב ואייר ויל אייזנר). אולי היא מחלת נפש עדרית חשוכת מרפא. יכול להיות שדיוויד באדיל נלחם בטחנות רוח, אבל דבריו צריכים להאמר ולהשמע.

(בשוליים, ברוח X שבו באדיל פעיל מאוד: #הגהה. כל כך הרבה שגיאות בסיסיות בספר צנום יחסית)

Jews Don’t Count – David Baddiel

פן וידיעות אחרונות

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אביגיל מתה והגיעה לגן עדן. או למקום שאלה שהגיעו אליו מכנים גן עדן. פחות מחמישים בני מזל (האמנם?) שוכנים ב"אי השלֵווים", הרחוק מכל מה שאביגיל דמיינה לגבי העולם הבא, אם בכלל חשבה על כך. למעשה, נראה כאילו לא מדובר בעליה לשמים, אלא בקפיצה אחורה בזמן אל עידן גיאולוגי קרוב לתקופת האבן. ללא חשמל, ללא אש קבועה, כמובן ללא טכנולוגיה, רק בקתות דלות וכל מה שביכולתם של האנשים לייצר בעמל כפיים. נדמה שהיתרון היחיד בחיים השניים הללו הוא בשלמות הגוף המסוגל רוב הזמן לרפא את עצמו, כולל להצמיח איברים שנקטעו בחיים הראשונים. הבריאות הנפשית, לעומת זאת, מוטלת בספק. האנשים חולמים חלומות קשים הגורמים להם סבל, הוזים הזיות, ומניחים לאלה להכתיב את חייהם. "מה המטען שכולם פה סוחבים על גבם, ראויי גן עדן שכמותם. היית מצפה שהחיים בגן עדן יהיו פשוטים יותר, קסומים יותר, כואבים פחות", מהרהרת אביגיל. היא עצמה נושאת מטען כבד – בן זוג בעייתי שממנו ניסתה לברוח מאוחר מדי, וילד מת שלא הגיע איתה אל אי השלווים. חלומותיה והזיותיה מורים לה לחפש את הילד הזקוק לעזרתה בקצה השני של האזור, ולמרות שהמסע נראה בלתי אפשרי היא יוצאת לדרך.

אני מבינה על מה הסופרת ביקשה לספר כאן. על אהבת אם, על זוגיות רעילה והצורך לחתוך ממנה בהקדם, על חברוּת, על התמודדות עם אובדן, על בדידות ועל קשר אנושי. את כל אלה היא עטפה בסיפור הרפתקאות דמיוני, עם חיות קדומות, צמחים מרושעים, מפלצות טורפות, ויצורי ענק טובי לב. אם הביצוע היה מוצלח, זו יכלה להיות דרך מקורית להציף את כל הנושאים. הבעיה היא שהמעטפת הדמיונית די דלה, והטיפול בהיבטים האחרים סובל משטחיות ומעודף קלישאות. למעט אביגיל, שיש לה מפעם לפעם הבלחות של חשיבה ושל מודעות עצמית, כל האחרים חד-מימדיים למדי, ואם יש בהם עומק כלשהו הוא שחוק לעייפה (כמו דמותו של גוסטב הכעוס והנרגן תמידית שהוא, כמובן, נשמה טובה מתחת לחספוס, דבר שהיה ברור וצפוי מרגע הגחתו הנזעמת הראשונה לעלילה). נדמה כאילו הספר נכתב לטווח הגילאים הנמוך של בני עשרה, אם כי לא נראה לי שזו היתה הכוונה.

למה גן העדן הזה שופע כל כך הרבה סבל? התשובה תגיע בסוף. משכנעת? לא אותי.

סיום העלילה, שמביא אתו הקלה מסוימת, אינו מסוג "באושר ועושר". מכיוון שהספר מתוכנן להיות הראשון בטרילוגיה אפשר להניח שהקתרזיס נשמר לסיומה.

לצערי, מאכזב.

התחנה

2026